כמו שתי טיפות מים

ספר טוב. אמנם לפעמים הכתיבה קצת מעייפת ולא זורמת (במיוחד בחלק הראשון של הספר), אבל אח"כ זה משתפר.
טורו מצליח לרקוח טרגדיה יוונית (לא לחינם הנפשות הפועלות בספר הם ממוצא יווני...) ועלילה מותחת לא פחות.
הוא עשה מחקר מקיף על תאומים, כפי שהוא מעיד על עצמו בסוף הספר, והתובנות המעניינות בנושא נותנות ערך מוסף לספר.

מתבקש להשוות את טורו לגרישם – גם הוא סופר מותחנים משפטיים רבי מכר. הם קרובים בגיל, שניהם עורכי דין בהשכלתם (אם כי גרישם נטש את הקריירה במשפטית התמסר לכתיבה, וכתב יותר מטורו) שניהם מספרים מעולים של סיפור, שניהם טווים עלילות מרתקות ולא צפויות. ההבדל הוא בסיגנון – יותר ענייני וממוקד אצל גרישם, יותר מתובל אצל טורו. ובמסר: גרישם עוסק בביקורת חברתית – במיוחד של מערכת הצדק ואכיפת החוק באמריקה, והוא נשכני ונטול סלחנות. טורו, לעומתו, מתרכז בגורם האנושי ומנסה להבין מניעים ורגשות שדוחפים למעשים בלתי ניתנים להסבר. דמויותיו של גרישם הן לרוב כאלה שנתפסו בין גלגלי המערכת ואין מושיע. דמויותיו של טורו הן, פעמים רבות, דור שני – או שלישי – למהגרים ממדינות לא אנגלוסכסיות, מחוברים לקהילת מוצאם במקביל להתערותם בחיי המולדת החדשה. מה שמוסיף עוד נופך לסיפור.

טרגדיה יוונית בתחפושת של מותחן משפטי, וזה לא נאמר כמשהו שלילי. הכתיבה זורמת העלילה מעניינת הקצב משתפר עם הזמן (קצת איטי בהתחלה) והסוף לא טריוייאלי.

אני לא כל כך שוחה בז'אנר הזה של מותחנים משפטיים, וגם לא מת על סדרות משפט למינהן בטלוויזיה, אבל פה נכנסתי לסיפור ונהניתי מאד, אולי אלו הדמויות המעניינות למדי ואולי זו העלילה שעניינה אותי. בקיצור, ספר נחמד

מותחן משפטי. למי שאוהב את הז'אנר הזה, ההנאה מובטחת, וגם למי שלא, כי בעצם העלילה מעניינת והגיבורים בהחלט מחזיקים מים ואם אתה נותן לעצמך לשקוע בסיפור אתה זורם איתו הלאה, בהנאה.