ימיה האחרונים של ראביט הייז

לא מת על ספרים שעוסקים במחלות, אלא אם כן זו מגיפה שמשמידה את העולם ואז הפוקוס הוא על הישרדות, אבל בספר ימיה האחרונים של ראביט הייז הפוקוס הוא על המשפחה ועל מה שקורה בתוכה, והספר הפתיע אותי. ה וא היה מעניין ומרגש.

ספר מיוחד ואחר, סיפורה של ראביט הייז שחולה במחלה סופנית, בסיפור יש רגעים קלילים, ומצחיקים למרות הנושא הכבד והטעון שבספר.

הסיפור הזה מיוחד בזכות דמויותיו המיוחדות. כשקראתי שאלתי את עצמי מאין נובעת הרגשת התקווה המלווה את הסיפור. היא נובעת מהמשפחה יוצאת הדופן המתוארת בו. הם אנשים רגילים, לא מיוחדים בשום מובן, המתנהגים באופן אחר. זו משפחה שמקבלת את חבריה באהבה. הם לא מצפים שילדיהם יהיו "מוצלחים". הם מקבלים אותם כמו שהם. זו משפחה שחבריה עושים דברים קטנים האחד עבור השני. לא כי "כך צריך". אף אחד לא מדרבן אותם לעשות זאת, מבוגרים וילדים "נותנים" האחד לשני פיסות קטנות של רגש. מבוגרים וילדים "מקבלים" האחד מהשני כוח ואומץ. וצריך אומץ רב כדי ללוות בת משפחה אהובה בדרכה למות.

בדרך כלל אני לא אוהבת ספרים המתארים מחלות סופניות. אני נרתעת ממה שנתפס בעיני כלחץ על בלוטות הדמעות בסיפורים כאלה. הספר הזה שונה. בזכות ייחודיות דמויותיו ואמינות התנהגותם, בזכות הכתיבה האמינה והכנה, בזכות יכולתה של מקפרטלין לצייר את הנושא הכה מדכא ומפחיד בצבעים שאפשר כמעט לראות אותם של אהבה ושל תקווה. אני שמחה שהספר התגנב בטעות לספרים שלקחתי. כי לו הייתי יודעת מה הנושא אין לי ספק שלא הייתי קוראת אותו. וההפסד היה כולו שלי.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=96439