התחלתי לקרוא ועזבתי אחרי כמה עמודים. לא שלא היה מעניין, רק שהכתיבה קצת כבדה, והתחשק לי משהו יותר קליל. מקווה לחזור לבוא בהמשך.

נקודת האור העיקרית בספר הוא דמותה של פלורה, שגם אם אינה מצחיקה עד דמעות כפי שהובטח, היא בעלת תעוזה ופלפל שנעים לפגוש, בעיקר בספרות לא-עכשווית. פלורה עושה כל מה שמתחשק לה ושוברת מוסכמות, והיא עושה זאת בצורה חיננית שמעוררת השראה. בניגוד לטבח, היא אינה מעוררת אנטגוניזם וגם אם דמותה ילדותית-משהו, השובבות שלה מפיחה חיים בדפי הספר.

האמת ממש לא הבנתי על מה כל השבחים על הספר, בטח ובטח שלא ספק קורע מצחוק, אפילו לא העלה בי גיחוך.
ספר נחמד ולא יותר.

פלורה התייתמה משני הוריה בגיל 20. היא לא התאבלה במיוחד – כמסורת שהיתה מקובלת באנגליה של אותם ימים, ההורים היו מפקידים את ילדיהם בסביבות גיל שבע בפנימייה, ממשיכים בחייהם, ומקבלים אותם בחזרה באיזור גיל עשרים עם מבטא מצחיק וחוסר מדהים בקשר של צאצא להורה. פלורה צריכה להחליט מה בדעתה לעשות: הירושה שלה אינה מאפשרת את החיים שהורגלה להם. להתפרנס מעבודה אין בדעתה – למה, מי מת? ומה שנשאר זה לחיות אצל – ועל חשבון – קרובים, כאלה שיודעים שחובתם לארח ולכלכל קרובת משפחה שלא הכירו מעולם. וכך מפגישה גיבונס את פלורה המשכילה והמתקדמת עם בני סטארקאדר שהם איכשהו קרוביה, כשכל אחד מהם שרוט בדרך כלשהי, ועם החווה שנוצרה בדמיונה הקודח והמופרע.

אל תצפו "לצחוק עד צרחות" למרות שזה כתוב על העטיפה. מקסימום גיחוך.

סיפור יפה. נהנתי ממנו אך עם הסתייגות.
הדמויות הזויות מידי ולא הצלחתי לגמרי להבין אותן. הזויות. גם את רוח התקופה וחוקייה התקשתי להבין ולכן חלק מהסיפור לא לגמרי התחבר...

איזה ספר פשוט תענוג, כתוב בצורה מעולה, העלילה נבנית בצורה טובה עם המון מחשבה. נהנתי מכל רגע של קריאה וממליצה.

קניתי את הספר במיוחד לחופשה לאחר שקראתי המלצות רבות באחת מקבוצות הקוראים בפייסבוק.
ציפיתי לא להפסיק לצחוק, ולצערי הספר לא הצחיק אותי בכלל.
אין לי שום דבר רע להגיד על הכתיבה, הסופרת, התוכן או כל דבר אחר - רק שאני לא התחברתי ואותי זה לא הצחיק.

ועוד כמה דברים:
ניכר שהושקעה מחשבה רבה בתרגום.
בנוסף, העיקר בספר הוא לא הסיום שלו, לא ה"מה" אלא האייך- השתלשלות הדברים ובעיקר אופן הסיפור.

ספר מהנה ביותר, משעשע, כתוב "אנגלי" מאד. מומלץ ביותר. הסופרת כתבה ספרים רבים, כך עולה מהביוגרפיה שלה (שכתובה בסוף הספר) אך נודעה כ"סופרת של ספר יחיד" וזה הספר. ומעבר לזה- כריכת הספר מקסימה :-)

במהלך הימים האחרונים, לאחר בצורת קריאה שהתארכה הרבה מעבר לצפוי, הזדמן לי לקרוא את "חוות קולד קומפורט" של סטלה גיבונס; אקדים את המאוחר ואעיר (עם כמה שפחות ספויילרים) שלא התחרטתי על הבחירה. מדובר בקומדיה שנונה וכתובה היטב, שלמרות כמה פגמים שהציקו לי בחלק השני של היצירה, היא בהחלט שוטפת, מהנה לקריאה ומומלצת בחום.

ליבת העלילה (שנכתבה אמנם בראשית המאה, אבל לכאורה מתרחשת שני עשורים לתוך העתיד, קרי, בגרסה מומצאת של שנות ה-50), יכולה להזכיר גרסה בריטית וצינית לא פחות של "השועל בלול התרנגולות" של א.קישון. בבחינת – אדם מתוחכם וערמומי מ"לב הציביליזציה" (הרלוונטית ליצירה), אשר מגיע במקרה למקום נידח ומנותק בקצה הארץ, ופחות או יותר עושה שם שמות.
ואכן, ממש כמו שהגיבור של קישון הוא פוליטיקאי מפא"יניק טיפוסי (מהתקופה בה אלו שלטו בארץ בלא מיצרין) שקוע בתככים, מאבקי כוח ומזימות, שהתקף לב מאלץ אותו לפרוש לחופשה באיזור נידח של מדינת ישראל דאז, הרי שהגיבורה של גיבונס היא ליידי צעירה שזכתה לחינוך מצויין ולהנחיה מעולה בכל הנוגע לחברה הגבוהה – ולמעשה בכל דבר זולת יכולת או הכשרה (ועוד פחות מכך רצון) להרוויח את לחמה בעבודה, נקלעת למצב שבו הפרוטה חסרה בכיסה, ובכדי להמשיך ולעשות את מה שהיא טובה בו – כלומר, לחיות בנוחות על חשבון אחרים, היא נאלצת לגלות לחווה של קרובי משפחה באחד האיזורים הנידחים ביותר של אנגליה.

שני הגיבורים מתוארים לנו כאנשים ערמומיים, ציניים ורודפי טובתם האישית – כמעט אנתי-תזה לגיבור הרומנטי המוכר בספרות של התרבות הרלוונטית (בין אם מדובר ברומנטיקה הציונית-חלוצית, ובין אם מדובר ברומנטיקה ויקטוריאנית שמעלה על נס את התום והפשטות של חיי הכפר, ע"ע "הרחק מהמון מתהולל" ואחרים).

אלא, שכאן בדיוק נגמר הדמיון ומתחיל ההבדל התהומי בין היצירות,
הגיבור המפוקפק של קישון מתואר כמי שאכן הגיע ל'שמורת טבע' של ציונות חלוצית-כפרית תמימה ושובת-לב בנוסף ראשית הישוב, ולהנאתו הוא משחית אותה יותר ויותר עד הסוף המר. כלומר, קישון מישר בסופו של דבר קו עם הרומנטיקה החלוצית, ועושה בה שימוש לצורך סטירה ששמה ללעג וקלס את הפוליטיקאים של תקופתו, על השימוש הבלתי פוסק שלהם בז'ארגון שלקוח מהציונות החלוצית וסוגד לה – לצורך ההיפך הגמור, כמובן.

הגיבורה של גיבונס, לעומת זאת, לא רק שלא מיישרת קו עם הרומנטיזציה של אנגליה הכפרית והפשוטה (שכמו אצל קישון, נכון לתקופת "קולד קומפורט" רובה אבד בלא שוב בשיני המודרניזציה), אלא נהפוך הוא – בעזרת נקודת המבט המפוכחת של הגיבורה, היא שמה אותה ללעג ולקלס.
הייתי מגדיר זאת, כנטילה של "מסגרת תמונה" רומנטית, ומילוי שלה בתכנים ריאליסטיים על גבול הנטורליזם, כאשר במקום התפייטות על הנוף ועל יופיים המחוספס של תושביו, המחברת מתארת בלא רחם את הכיעור, הצחנה של הרפת, הדייסה המסריחה שנשפכת על רצפת המטבח שלא נוקתה עידנים, הכלים המטונפים שנוקו (או בלשונה "קורפפו") בענף מלוכלך של עץ במקום במברשת, שלא לדבר על סבון – ומעל הכל, חבורה של "גיבורים" שמוצגים באורח חסר רחמים ומלגלג כמי שהניתוק מהציביליזציה הפך אותם לא לאידיאלים תמימים, אלא לנלעגים, כעורים (בחלקם), חסרי תועלת, ובעיקר מקובעים ונאלצים להתבשל זה במיץ של זה בלא סוף, כאשר על כל אותו מחזה האבסורד מנצחת "הדודה איידה דום" (לא יודע זה אוית במקור, אבל כאשר קראתי בעברית, לי זה תמיד נשמע כמו Doom) האימתנית, שלופתת את כל האחרים באחיזת חנק ומקבעת אותם למקום, תוך שימוש במניפולציות רגשיות זולות – כמעט כמו הענף המטונף שמשמש ל"קרפוף" הכלים במטבח למטה.

אל תוך כל אותה בלילה נלעגת של כיעור, מבנים מתפרקים וקבעונות מגוחכים מוטלת הגיבורה הצינית מלב הציביליזציה (קרי, מהחברה הגבוהה של לונדון), ופותחת מיד במאבק "לעשות שם סדר", כמעט בבחינת 'להביא את הציביליזציה לפראים' – באורח שלא היה מבייש פארודיה על סיפורי מסיונרים מהתקופה, שהלכו 'לתרבת' ילידים בלב אפריקה בחסות הקולוניאליזם הבריטי ז"ל.

רק שכאן כאמור, העלילה שמשתמשת בתבנית הזו לא מתחרשת אי-שם על גדות הלימפופו, אלא בלב-ליבה של אנגליה הכפרית, תוך עשיית שימוש – מלגלג – בדימויים ובמוסכמות מהספרות הרומנטית שהמחברת הכירה היטב.

העלילה מכירה לנו שלל דמויות מגוחכות, שלצידם מלבינים כשלג פגמיה של הגיבורה האינטרסנטית (שמוצאת את עצמה יותר ויותר אכן נסחפת לעזור לדמויות אחרות באמת ובתמים, ככל שהעלילה מתקדמת). בין היתר, הצגה נלעגת עד הסוף של דמותו של המטיף/איש הדת האדוק נוסח סנט-ג'ון מ"ג'יין אייר" (לא שהמקור היה מציאה...), הצגה מלגלגת וקולעת לא פחות אם לא יותר של "המ'אצו הכפרי המחוספס, שבז ושונא נשים אבל נהנה מאד להפיק מהן טובות הנאה" – מהסוג שמעבר להיות 'רע', היה וכנראה עודנו מושא תשוקה סודית או למעשה לא ממש סודית בלא מעט רומנים רומנטיים (אז וכנראה גם היום), ועוד כהנה וכהנה.

בקיצור – במקום תום קדומים, טמטום מקובע, והרבה מאד ממנו.
והכל "באריזת מתנה" של אחוזה שמתיימרת להסתיר סודות אפלים ומורשת שמגיעה למלכים עתיקים של אנגליה, ובפועל מתפרקת ונרקבת בתוך המיץ של עצמה, באורח שאינו טוב יותר מהצגת ארבע הפרות מעוררות הרחמים (והחולב הזקן והסנילי שכמעט נרדם על הדלי כל פעם מחדש), שככל שהעלילה מתקדמת, כך הן מאבדות יותר ויורת פרסות וחלקים נוספים.
להשלמת התמונה יוער שגם אם רוב חיציה של המחברת מופנים לכפריים העילגים והמקובעים (ודרכם, לרומנטיזציה של חלק מהספרות הויקטוריאנית לחיי הכפר), הרי שגם טיפוסים מודרניים יותר זוכים ללא מעט קיתונות לעג מושחזות,
כאשר את הלעג הארסי ביותר – ובאורח אישי, המהנה ביותר לקריאה – סופגת הדמות שמייצגת אינטלקטואל גחמני בגרוש, טיפוס יומרני ודוחה להדהים (וגם מיזוגן לא קטן, שהמילים הראשונות שיוצאות מפיו כאשר הוא מוצג, הן הטענה שלנשים אין נשמה), בעל דעה טובה להדהים לא פחות על עצמו, אגב שכנוע עצמי עמוק שהוא 'אומן מיוסר', נעלה על כל סביבותו, בוודאי על הגיבורה הראשית.
אני מודה, שזו הדמות הנלעגת שאישית נהניתי במיוחד לקרוא את קיתונות הלעג המושחז שהיא סופגת, אולי משום שהיא נראתה לי בתערובת דוחה – אבל כתובה ביד אומן – של דמויות נוסח מיסטר קולינס של אוסטן עם לא מעט 'נפשות של אומן מיוסר' שקיימות לא הרחק מהעולם המודרני שלנו (כולל הספרה הגיקית), מהסוג שבידו האחת מצהיר כמה הוא בז לחומרנות ולרדידות של אחרים, ובידו השניה (תרתי משמע? :-/ ) לא פוסק מלהגות באורח אובססיבי במין, הכל כמובן אגב שהוא מיבב ולא מבין מדוע הנשים המושכות בהן הוא נתקל אינן נופלות בקסמו ומותירות אותו בודד ומיוסר.

כאמור – הנאה צרופה וארסית למהדרין.

לסיכום הדברים – התיאור חסר הרחמים של החווה ודייריה, ומלחמת החורמה שהגיבורה מכריזה על הסדר הקיים שם ו"המלכה" האימתנית העומדת בראשו, על התקפי הטירוף המאד שימושי ונוח שלה, יוצרת קומדיה שנונה ומהנה מאד.

לעומת מעלותיו הרבות, הספר אינו חף גם מבעיות – בעיקר בחלקו השני ויותר ויותר לקראת הסיום. בלא לספלר, אעיר רק כי בעוד המאבקים הראשונים של הגיבורה והפתרונות שהיא מוצאת לחלק מהדיירים מוצגים היטב, באורח מדורג ואמין מאד, נראה שגיבונס החליטה היכנשהו בחלק השני של הספר שהיא ממהרת לסיים או שיש לה מכסת עמודים, והחפזון ניכר בפתרונות שמוצאת הגיבורה, שהופכים קלים מדי ואמינים פחות ופחות ככל שהספר קרב לסיום.
במיוחד צרם לי המהלך העלילתי של הסוף עם היריבה האימתנית והמקובעת מכולם – הדודה איידה דום, שקיוויתי שתתן "Fight" רציני בהרבה לגיבורה הראשית, וממש לא קניתי את מה שקורה בסוף בין הדמויות האלו; וחבל.

עם זאת ולמרות הפגמים הללו, הספר מאד שוטף, משעשע ומומלץ בחום.