מאז לא דיברנו. לא התקשרתי אליו, לא שלחתי הודעות, לא הסתובבתי במקומות שהוא רגיל להסתובב בהם. צרחתי מבפנים, כאב לי, כמעט מתתי. הרגשתי בפעם הראשונה את סדקיו הרעים של שברון הלב. חיי נעשו מונוטוניים: הקצבייה, הבית ובחזרה. היו לילות שבהם הרגשתי כאילו איבר נגדע מעל גופי. שכבתי במיטה, קהה ומטושטשת מכאב הפנטום, ורציתי רק שיחבק אותי שוב, שיאסוף אותי אל גופו הגדול. רציתי לשתות איתו יין, לשיר איתו בזיופים גדולים ובצחוק דביק, אבל אחיעם לא כתב לי, ושתיקתו הייתה החותם הסופי: הייתי רק פרק חולף בחייו הצבעוניים.