והיא נזכרת בפגישתם האחרונה בבית קפה קטן, ונזכרת בקפה השחור שהיה מכין לעצמו כשהייתה ילדה, ואיך זה בכלל היה להיות ילדה קטנה ונערה מתבגרת בבית שמרני בשנות השישים, כשלא דיברו על כלום והכל היה אסור. לנעול את הדלת של החדר אסור, להסתגר עם עיתונים בשירותים אסור. אסור ואסור ואסור. לעשן דווקא היה מותר, אפילו מומלץ. בית משונה ועם זאת די רגיל. והיא לא הולכת רק אחורה אלא גם קדימה. כי היא בדיוק על קו האמצע. וזה חשבון ממש פשוט. אבא שלה מת. מזמן. אמא שלה בדרך למות. ויש תור והיא הבאה בתור.
מה מחכה לה בינתיים. בין לבין. כמה התרגשויות, כמה חרדות, כמה אהבות, כמה טיפשויות, כמה פראות וכמה שקט. כמה דמעות עוד נכונו לה. וכמה עונג צרוף עוד תדע. זה סיפור משפחתי די רגיל. אבא אמא בת. מה שהיה ומה שעוד יהיה. סיפור משפחתי שהולך אחורה אל ילדות מתוקה מדכדכת, וקדימה בפחד ובהשתאות. זה סיפור משפחתי – הגירסה הכואבת.
המתים והחיים מאוד הוא הרומן השלישי של תמר גלבץ. קדמו לו את בתקופה טובה (2004), ומקופלת (2006), שהיה לרב-מכר ומועמד לפרס ספיר 2008. שני ספריה של גלבץ זכו לביקורות מהללות, וב-2008 זכתה בפרס היצירה לסופרים עבריים.