הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
2
5
4
75
גם ב - Kindle
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר


דרג ספר זה מתוך 5
8 דירוגים
4.3
ממוצע
1
0
2
0
3
2
4
2
5
4
75
39 
מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
המקווה האחרון בסיביר הוא רומן מלא תשוקה וקסם, אשר אורג שורה של סיפורי אהבה, המתנקזים בסופו של דבר אל רגע שערורייתי אחד.
המקווה האחרון בסיביר מתחרחש בעיר דמיונית, ועם זאת מציע מבט ממזרי על המגוחך והנוגע ללב שבמציאות חיינו.
ברגישות כובשת, ביכולת שלו לברוא דמויות שקופצות מן הדף אל הקורא ובכריזמה עלילתית יוצאת דופן, מגולל אשכול נבו סיפור על אי הבנה אחת, שמשנה חיים שלמים.
המשך קריאה

סקירות

  • אנה
    אנה
    אחד הספרים הספרים של אשכול נבו שהכי נהנתי לקרוא. אי אפשר להניח מהיד! ממש אהבתי את החיבור לעלייה הרוסית ואני חושבת שאשכול הצליח לתפוס ולהעביר לקורא הרבה מאוד ניואנסים שאם לא גדלת בבית רוסי, קשה מאוד להבין. מקסים!
  • שונרא החתול
    שונרא החתול
    אני אומרת לך, היא בטוח תחזור.
    לא תחזור. תראי כבר כמה זמן עבר.
    אבל היא חייבת לחזור! זה המגרש הטבעי שלה והיא שייכת לכאן. זה לא אותו דבר בלעדיה.
    נו, ונגיד שאת צודקת. נניח שזה לא אותו דבר בלעדיה. מה רע בשינוי?
    לא אמרתי שרע, רק שנורא מרגישים בחסרונה. ואיך אפשר שלא? תגידי לי את.
    אפשר. עובדה.
    עובדה-שמובדה. היא תחזור כי זה תפור עליה, כי זה בדי-אנ-איי שלה. כי אי אפשר בלעדיה והיא יודעת את זה.
    אני דווקא קצת התפעלתי מההיעדרות שלה. יש בזה מן החידוש.
    חידוש-שמידוש-קשקוש-בלבוש. היא ת-ח-ז-ו-ר.



    והיא חזרה!



    אז כן, זה לקח קצת זמן.
    וכן, התעוררו סימני שאלה באשר לגורלה.
    וכן, צריך להודות שככל שבוששה מלהגיע התגנבו גם הרהורי חרטה על דברים שנכתבו עליה בעבר.
    וכן, ככל שעבר הזמן הם התעצמו והפכו לרגשות אשם על הלגלוג שהופנה כלפיה - שפתאום נראה אולי קצת מופרז.



    אבל היא לא איכזבה ולא ביאסה. היא אולי דפקה נפקדות אבל היא בטוח לא דפקה עריקות כי הנה, היא חזרה!!



    כן, כן, היא חזרה!!!



    חולצת-הסוף-מסלול-האשכול-נבואית. היא חזרה.

    לקבלת החולצה, שתיים-שלוש, הקשב!

    [...] ואז היא חזרה, לבושה במכנסי הספורט הקצרים של ישראל ובחולצת-סיירת-צנחנים של ישראל ואמרה לו: זזנו?" (עמ' 83)

    מה זזנו, מה? שמונים-ושלושה עמודים הבנאדם מחכה לך וכבר את זזה?!
    תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.



    הוא פשוט לא יכול בלעדיה, אשכול נבו.
    גם אם זה מקווה, גם אם הוא בסיביר, החולצת-סוף-מסלול פוע-תופיע, גיע-תגיע, ציע-תפציע ונעה-תנוע. באבו-אבוה היא תנוע, ועולם כמנהגו ישוב לנהוג כי היא חזרה.

    זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה אז טוב שהיא חזרה כי זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה. אז טוב שהיא חזרה.
    זה לא ספר של אשכול נבו בלי ערבי-עשוק-שהיהודים-החארות-מתחרעים-עליו, וגם הוא נמצא פה.

    יופי של ספר הוא כתב. חוץ מהחולצת-סוף-מסלול וחוץ מהערבי-העשוק וחוץ מהמסלול שעברה זאת שלבשה אות החולצת-סוף-מסלול הוא די שונה מספריו האחרים: גם בעלילה, גם בדמויות, גם במחוזות התרחשותה, גם בכתיבה המקושטת מהרגיל ובעיקר ברוח-האפרים-קישונית שמרחפת לה ממעל.

    אמרתם אפרים-קישון, אמרתם פארסה גרוטסקית גאונית ומרשימה, ואשכול נבו פלש למקומות האלה - וזה די הצליח לו. לדעתי הוא אפילו הציב שם איזה דגל. ומהבחינה זו - יש לומר – קיים דיסונאחס קוגנטיזי בין כמה שהאנשים בספר לא מאושרים ולא שלמים וקצת סדוקים ובחלקם אפילו שבורים לבין הנימה המבודחת והמבדחת של הספר.

    הספר מתרחש בעיר הצדיקים, שראש העיר שלה עולה לפעמים לעיר הקודש ומזמין אליו יועץ מעיר החטאים שסמוכה לעיר היין אלא אם כן טעיתי ועיר היין היא לא מי שחשבתי שהיא אלא היא עיר החולות מה שאומר שעיר היין היא עיר אחרת ששוכנת בצפון ואז עיר החולות היא תעלומה.
    מי שקרא את הספר יבין על מה אני מקשקשת ואודה על פתרון התעלומה.

    הספר מרשים, סוחף, מושחז, מקורי ועם ניצוץ של גאוניות עלילתית. לדעתי יש בו רבדים שיתגלו ויתבררו יותר רק בקריאה נוספת. וזה ספר ששווה קריאה נוספת.


    וחרף כל השבחים, בכל זאת הושת קנס של כוכב אחד בגלל כל מיני ליקויים קטנים שאחד מהם הוא התעלמות מהפן הכלכלי-כספי-פיננסי-מוניטרי של הדמויות שפוגם באמינות ובכך תורם להיתכנות המפוקפקת – ואלו הם דברים שאני לא יכולה שלא לחפש אותם בכל ספר שאני קוראת.


    # # # # # # # # # # # #


    ציטוט עצמי מתוך דברים שכתבתי ב-2015 על 'שלוש קומות' של האשכול. הם יסבירו את סוגיית שובה-של-החולצה.

    הבחורות של אשכול נבו הן תמיד הבחורות הכי מוצלחות ומבוקשות בשטח, ולעולם ילבשו ג'ינס שצמוד לגופן החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלהן. בהמשך הן יעברו לאיזה שרוואל זרוק עם החולצה המרופטת של החבר/הבעל מסיום קורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, שכיום הוא כבר בורגני מצליח בעל מקצוע חופשי.


    הבחורים של אשכול נבו לעולם יהיו בורגנים מצליחים בעלי מקצועות חופשיים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והחברה שלהם היא תמיד הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח. הם זכו בה כי הם בורגנים מצליחים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והיא קיבלה את חולצת סוף הקורס שלהם כי היא הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח, שכמובן לובשת ג'ינס שצמוד לגופה החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלה.

    השרוואל וחולצת סוף הקורס יבואו אחר כך.

    או שמא לפני כן?

    סוף ציטוט

    מ.ש.ל.
    נכון?
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=100914
  • עמיחי
    עמיחי
    ספר לא רע. אפילו נחמד. הכי פחות טוב של אשכול נבו, אבל עדיין טוב...
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75233
  • עמיחי
    עמיחי
    ספר לא רע. אפילו נחמד. הכי פחות טוב של אשכול נבו, אבל עדיין טוב...
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75233
  • טרי
    טרי
    ספר מעניין וקריא. אבל יש לי גם הסתייגויות שעליהן אכתוב בהמשך.
    הספר מעניק מבט על החברה הישראלית על גווניה השונים. אשכול בוחן במיוחד את האינטראקציה בין העולים מרוסיה והישראלים הותיקים וכל זאת בהקשר חברתי ופוליטי עם נגיעות של מיסטיקה ודת.
    מדוע אהבתי את הספר? השפה קולחת ויש בספר לא מעט סאטירה והומר.
    אשכול נבו מספק מבט על המציאות הן מזווית הראייה של הישראלי המצוי ובעיקר, מזווית הראייה של העולים מרוסיה שחסרה לנו כל כך. מתברר שישנם מביניהם שלא למדו עברית, שחשוב להם להמשיך את סממני התרבות שלהם בין אם זה בסידור הדירה ובין אם מדובר בצורת החשיבה. מדובר באוכלוסייה מבוגרת שאינה מתערה באוכלוסייה המקומית. מתוך בחירה. הם בשלהם.
    מדוע הסתייגתי מהספר? למרות שמדובר ברומן, סיפור בדוי, התורם את תרומתו להבנת קבוצת העולים המבוגרים מרוסיה והאינטראקציה בינם למקומיים, לא התחברתי למספר התפתחויות דמיוניות לחלוטין בעלילה, המשובצות בעיקר בסוף הספר. לטעמי אשכול נבו מפליג בדמיונו מעל ומעבר למידה. חלק מהסיפור הוא כל כך דמיוני עד שהקורא מאבד את החשק לסיים את הספר דווקא לקראת הסוף. חבל.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74131
  • טרי
    טרי
    ספר מעניין וקריא. אבל יש לי גם הסתייגויות שעליהן אכתוב בהמשך.
    הספר מעניק מבט על החברה הישראלית על גווניה השונים. אשכול בוחן במיוחד את האינטראקציה בין העולים מרוסיה והישראלים הותיקים וכל זאת בהקשר חברתי ופוליטי עם נגיעות של מיסטיקה ודת.
    מדוע אהבתי את הספר? השפה קולחת ויש בספר לא מעט סאטירה והומר.
    אשכול נבו מספק מבט על המציאות הן מזווית הראייה של הישראלי המצוי ובעיקר, מזווית הראייה של העולים מרוסיה שחסרה לנו כל כך. מתברר שישנם מביניהם שלא למדו עברית, שחשוב להם להמשיך את סממני התרבות שלהם בין אם זה בסידור הדירה ובין אם מדובר בצורת החשיבה. מדובר באוכלוסייה מבוגרת שאינה מתערה באוכלוסייה המקומית. מתוך בחירה. הם בשלהם.
    מדוע הסתייגתי מהספר? למרות שמדובר ברומן, סיפור בדוי, התורם את תרומתו להבנת קבוצת העולים המבוגרים מרוסיה והאינטראקציה בינם למקומיים, לא התחברתי למספר התפתחויות דמיוניות לחלוטין בעלילה, המשובצות בעיקר בסוף הספר. לטעמי אשכול נבו מפליג בדמיונו מעל ומעבר למידה. חלק מהסיפור הוא כל כך דמיוני עד שהקורא מאבד את החשק לסיים את הספר דווקא לקראת הסוף. חבל.
  • ronen
    ronen
    בניגוד לביקורות שיש כרגע בסימניה, אני דווקא אהבתי את הספר.
    אשכול נבו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. הכרתי אותו והתאהבתי בו דרך "משאלה אחת ימינה", מיד קניתי את שאר ספריו, שלטעמי לא מצליחים להגיע לאותה רמה של "משאלה". אבל האם אפשר לצפות שכך יהיה? הרי בסופו של דבר, הרף של "משאלה" היה גבוה מאוד, והספר נשמר לי ברשימת הספרים-הכי-יפים-שקראתי.
    ודווקא בגלל שלא ציפיתי לספר שיפיל אותי מהכיסא - מאוד אהבתי את "המקווה האחרון בסיביר". הדמויות מרגשות במידה, הספר זורם, והכתיבה נשארה אותה כתיבה אהובה. הבעיה היחידה בספר היא אורכו. הוא כ"כ קצר (רק 240 עמ') ומלא (יחסית לאורכו) דמויות, וזה גורם לכך שכל צד בסיפור אינו מספיק כואב, אינו מספיק מרגש, ופשוט קצת לוקה בחסר. מצחיק, כי דווקא "נוילנד" סבל מהבעיה ההפוכה - הוא כ"כ נמרח עד שאיבד את הקסם שיכול היה להיות לו. "המקווה" הרגיש לי קצת כמו תסריט של הצגה, לטוב ולרע.
    בשורה התחתונה - מאוד נהניתי. הוא לא סיפק את הסחורה כמו שיכול היה, אבל התוצאה מכובדת, אם מסתכלים עליה כעל יצירה בפני עצמה ומתעלמים מספרים אחרים שנבו כתב. וכמובן שאמשיך ואקרא גם את הספר הבא שיוציא נבו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73416
  • ronen
    ronen
    בניגוד לביקורות שיש כרגע בסימניה, אני דווקא אהבתי את הספר.
    אשכול נבו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. הכרתי אותו והתאהבתי בו דרך "משאלה אחת ימינה", מיד קניתי את שאר ספריו, שלטעמי לא מצליחים להגיע לאותה רמה של "משאלה". אבל האם אפשר לצפות שכך יהיה? הרי בסופו של דבר, הרף של "משאלה" היה גבוה מאוד, והספר נשמר לי ברשימת הספרים-הכי-יפים-שקראתי.
    ודווקא בגלל שלא ציפיתי לספר שיפיל אותי מהכיסא - מאוד אהבתי את "המקווה האחרון בסיביר". הדמויות מרגשות במידה, הספר זורם, והכתיבה נשארה אותה כתיבה אהובה. הבעיה היחידה בספר היא אורכו. הוא כ"כ קצר (רק 240 עמ') ומלא (יחסית לאורכו) דמויות, וזה גורם לכך שכל צד בסיפור אינו מספיק כואב, אינו מספיק מרגש, ופשוט קצת לוקה בחסר. מצחיק, כי דווקא "נוילנד" סבל מהבעיה ההפוכה - הוא כ"כ נמרח עד שאיבד את הקסם שיכול היה להיות לו. "המקווה" הרגיש לי קצת כמו תסריט של הצגה, לטוב ולרע.
    בשורה התחתונה - מאוד נהניתי. הוא לא סיפק את הסחורה כמו שיכול היה, אבל התוצאה מכובדת, אם מסתכלים עליה כעל יצירה בפני עצמה ומתעלמים מספרים אחרים שנבו כתב. וכמובן שאמשיך ואקרא גם את הספר הבא שיוציא נבו.
  • מירב
    מירב
    "המקווה האחרון בסיביר" הוא ספר קצר אך מרובה דמויות המציגות לפי התור כל סטריאוטיפ ישראלי אפשרי - קיבוצניק חוזר בתשובה, יהודי אמריקאי יורד, רוסי זקן עולה, ראש עיר מזרחי וכמובן המאסט - ערבי רגיש ואאוטסיידר. כל הדמויות האלו, יחד עם אהוביהן הנוכחים והנפקדים מתקשרים איכשהו למקווה חדש שנבנה דווקא בשולי שכונת הרוסים, היא "סיביר" שבשם הספר. בדרך יש גם את הסצנה הדרום אמריקאית הקבועה ועוד אחת שקצת יותר מדי דומה לסצנה ב"יונה ונער" של מאיר שלו, וזהו בערך.

    בניגוד ל"נוילנד", הספר קצר למדי, וזו כנראה אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר לדמויות או לדאוג מצרותיהן (שנפתרו עד סוף הספר). אבל הבעיה העיקרית של הספר בעיניי היא מהותית הרבה יותר: למרות ריבוי הקולות אין אף דמות משכנעת באמת, שאני קוראת אותה ומאמינה לה. וזה לא מפתיע, אם מבינים שהטיפוס הישראלי היחיד שחסר בספר הוא אותו גבר חילוני סטנדרטי שאשכול נבו מכיר הכי מקרוב. כי כמו שלימד אותנו אריך קסטנר בהקדמה המהוללת ל"אמיל והבלשים", אין טעם לכתוב על הים הדרומי אם אתה לא יכול לכתוב על תלמידי בית הספר שמתחת לחלון; ולכן עם כל הכבוד לרצון לבטא את הקול של "האחר", אם אתה לא יכול לכתוב אותו כמו שצריך תתכבד ותכתוב על השכן, או על עצמך. נבו איבד פה את היתרון הכי גדול שלו, והוא כישרונו לכתוב דמות שנוגעת עמוק בלב של הקורא ומושכת את הקריאה הלאה, מחליקה את המהמורות הצפויות מדי. דמויות כמו עמיר ונועה ב"ארבעה בתים וגעגוע" או דורי וענבר ב"נוילנד" דיברו בקול אמין וכנה וסייעו גם לאח השכול או לערבי הזקן להיות הם ולא הקלישאה. אבל כשכולם הם "ההם", כל הציטוטים משירים של שלום חנוך לא יגרמו לי להרגיש שאני מכירה את מי שמדובר עליו. תשאל את שלמה ארצי, גם הוא גילה שדואט עם אריק איינשטיין לא הופך שיר למופת הגדול הבא.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73339
  • מירב
    מירב
    כשיצא הספר החדש של אשכול נבו הייתי בטוחה שעד מהרה הוא יציף את האתר בביקורות וברשימות כמו שקרה עם ספריו הקודמים, שהרי מדובר בשלמה ארצי של הספרות (או יאיר לפיד, אם תרצו): רגשני, רהוט, נהיר להמונים ובעיקר ישראלי מאוד, כמעט מדי, מוכר לקהל את מה שהוא רוצה לראות ולשמוע ולחשוב על עצמו. מובן שכמו לשלמה ארצי גם לאשכול נבו יש כמה קלאסיקות ותחילת דרכו העניקה לו את המעמד הנוכחי בצדק - "ארבעה בתים וגעגוע", למשל, הוא ספר נהדר שאהבתי מאוד, וזה לא מובן מאליו שעוד אפשר להפוך ספר חדש לאירוע פופולרי. לכן, למרות שאני לא מצליחה שלא לחוש רתיעה מהישראליות הסחית והמאולצת הזו, החלטתי לתת לספר הזדמנות, בייחוד שהסתבר שהפעם ההייפ קצת יותר פרופורציונלי.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73339