הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
2
5
3
75
המקווה האחרון בסיביר

המקווה האחרון בסיביר


דרג ספר זה מתוך 5
6 דירוגים
4.3 ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
2
5
3
75

במקום 39 

30 

במקום 39 

30 

מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר

תקציר

מהיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים משתדל משה בן צוק בכל כוחו לשכוח את חייו הקודמים ובייחוד את איילת, אהבת נעוריו. אלא שאז, בדיוק כשנדמה לו שהוא מצליח, מטיל עליו הבוס שלו ראש העיר משימה שמאיימת להצית הכול מחדש.
המקווה האחרון בסיביר הוא רומן מלא תשוקה וקסם, אשר אורג שורה של סיפורי אהבה, המתנקזים בסופו של דבר אל רגע שערורייתי אחד.
המקווה האחרון בסיביר מתחרחש בעיר דמיונית, ועם זאת מציע מבט ממזרי על המגוחך והנוגע ללב שבמציאות חיינו.
ברגישות כובשת, ביכולת שלו לברוא דמויות שקופצות מן הדף אל הקורא ובכריזמה עלילתית יוצאת דופן, מגולל אשכול נבו סיפור על אי הבנה אחת, שמשנה חיים שלמים.
המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-552-684-4
  • מו"ל: כנרת זמורה ביתן דביר
  • יצא לאור ב-: 04/06/2013
  • שם המחבר: אשכול נבו

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות הגולשים

  • אנה
    אנה
    אחד הספרים הספרים של אשכול נבו שהכי נהנתי לקרוא. אי אפשר להניח מהיד! ממש אהבתי את החיבור לעלייה הרוסית ואני חושבת שאשכול הצליח לתפוס ולהעביר לקורא הרבה מאוד ניואנסים שאם לא גדלת בבית רוסי, קשה מאוד להבין. מקסים!
  • שונרא החתול
    שונרא החתול
    אני אומרת לך, היא בטוח תחזור.
    לא תחזור. תראי כבר כמה זמן עבר.
    אבל היא חייבת לחזור! זה המגרש הטבעי שלה והיא שייכת לכאן. זה לא אותו דבר בלעדיה.
    נו, ונגיד שאת צודקת. נניח שזה לא אותו דבר בלעדיה. מה רע בשינוי?
    לא אמרתי שרע, רק שנורא מרגישים בחסרונה. ואיך אפשר שלא? תגידי לי את.
    אפשר. עובדה.
    עובדה-שמובדה. היא תחזור כי זה תפור עליה, כי זה בדי-אנ-איי שלה. כי אי אפשר בלעדיה והיא יודעת את זה.
    אני דווקא קצת התפעלתי מההיעדרות שלה. יש בזה מן החידוש.
    חידוש-שמידוש-קשקוש-בלבוש. היא ת-ח-ז-ו-ר.



    והיא חזרה!



    אז כן, זה לקח קצת זמן.
    וכן, התעוררו סימני שאלה באשר לגורלה.
    וכן, צריך להודות שככל שבוששה מלהגיע התגנבו גם הרהורי חרטה על דברים שנכתבו עליה בעבר.
    וכן, ככל שעבר הזמן הם התעצמו והפכו לרגשות אשם על הלגלוג שהופנה כלפיה - שפתאום נראה אולי קצת מופרז.



    אבל היא לא איכזבה ולא ביאסה. היא אולי דפקה נפקדות אבל היא בטוח לא דפקה עריקות כי הנה, היא חזרה!!



    כן, כן, היא חזרה!!!



    חולצת-הסוף-מסלול-האשכול-נבואית. היא חזרה.

    לקבלת החולצה, שתיים-שלוש, הקשב!

    [...] ואז היא חזרה, לבושה במכנסי הספורט הקצרים של ישראל ובחולצת-סיירת-צנחנים של ישראל ואמרה לו: זזנו?" (עמ' 83)

    מה זזנו, מה? שמונים-ושלושה עמודים הבנאדם מחכה לך וכבר את זזה?!
    תני לי דקה להתרגל אלייך שוב.



    הוא פשוט לא יכול בלעדיה, אשכול נבו.
    גם אם זה מקווה, גם אם הוא בסיביר, החולצת-סוף-מסלול פוע-תופיע, גיע-תגיע, ציע-תפציע ונעה-תנוע. באבו-אבוה היא תנוע, ועולם כמנהגו ישוב לנהוג כי היא חזרה.

    זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה אז טוב שהיא חזרה כי זה לא ספר של אשכול נבו בלי החולצה. אז טוב שהיא חזרה.
    זה לא ספר של אשכול נבו בלי ערבי-עשוק-שהיהודים-החארות-מתחרעים-עליו, וגם הוא נמצא פה.

    יופי של ספר הוא כתב. חוץ מהחולצת-סוף-מסלול וחוץ מהערבי-העשוק וחוץ מהמסלול שעברה זאת שלבשה אות החולצת-סוף-מסלול הוא די שונה מספריו האחרים: גם בעלילה, גם בדמויות, גם במחוזות התרחשותה, גם בכתיבה המקושטת מהרגיל ובעיקר ברוח-האפרים-קישונית שמרחפת לה ממעל.

    אמרתם אפרים-קישון, אמרתם פארסה גרוטסקית גאונית ומרשימה, ואשכול נבו פלש למקומות האלה - וזה די הצליח לו. לדעתי הוא אפילו הציב שם איזה דגל. ומהבחינה זו - יש לומר – קיים דיסונאחס קוגנטיזי בין כמה שהאנשים בספר לא מאושרים ולא שלמים וקצת סדוקים ובחלקם אפילו שבורים לבין הנימה המבודחת והמבדחת של הספר.

    הספר מתרחש בעיר הצדיקים, שראש העיר שלה עולה לפעמים לעיר הקודש ומזמין אליו יועץ מעיר החטאים שסמוכה לעיר היין אלא אם כן טעיתי ועיר היין היא לא מי שחשבתי שהיא אלא היא עיר החולות מה שאומר שעיר היין היא עיר אחרת ששוכנת בצפון ואז עיר החולות היא תעלומה.
    מי שקרא את הספר יבין על מה אני מקשקשת ואודה על פתרון התעלומה.

    הספר מרשים, סוחף, מושחז, מקורי ועם ניצוץ של גאוניות עלילתית. לדעתי יש בו רבדים שיתגלו ויתבררו יותר רק בקריאה נוספת. וזה ספר ששווה קריאה נוספת.


    וחרף כל השבחים, בכל זאת הושת קנס של כוכב אחד בגלל כל מיני ליקויים קטנים שאחד מהם הוא התעלמות מהפן הכלכלי-כספי-פיננסי-מוניטרי של הדמויות שפוגם באמינות ובכך תורם להיתכנות המפוקפקת – ואלו הם דברים שאני לא יכולה שלא לחפש אותם בכל ספר שאני קוראת.


    # # # # # # # # # # # #


    ציטוט עצמי מתוך דברים שכתבתי ב-2015 על 'שלוש קומות' של האשכול. הם יסבירו את סוגיית שובה-של-החולצה.

    הבחורות של אשכול נבו הן תמיד הבחורות הכי מוצלחות ומבוקשות בשטח, ולעולם ילבשו ג'ינס שצמוד לגופן החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלהן. בהמשך הן יעברו לאיזה שרוואל זרוק עם החולצה המרופטת של החבר/הבעל מסיום קורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, שכיום הוא כבר בורגני מצליח בעל מקצוע חופשי.


    הבחורים של אשכול נבו לעולם יהיו בורגנים מצליחים בעלי מקצועות חופשיים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והחברה שלהם היא תמיד הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח. הם זכו בה כי הם בורגנים מצליחים שהיו בקורס קצינים/חובלים/טיס/סיירת מטכ"ל, והיא קיבלה את חולצת סוף הקורס שלהם כי היא הבחורה הכי מוצלחת ומבוקשת בשטח, שכמובן לובשת ג'ינס שצמוד לגופה החתיכי וגופיה שמבליטה את השדיים הזקורים שלה.

    השרוואל וחולצת סוף הקורס יבואו אחר כך.

    או שמא לפני כן?

    סוף ציטוט

    מ.ש.ל.
    נכון?
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=100914
  • עמיחי
    עמיחי
    ספר לא רע. אפילו נחמד. הכי פחות טוב של אשכול נבו, אבל עדיין טוב...
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75233
  • עמיחי
    עמיחי
    ספר לא רע. אפילו נחמד. הכי פחות טוב של אשכול נבו, אבל עדיין טוב...
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75233
  • טרי
    טרי
    ספר מעניין וקריא. אבל יש לי גם הסתייגויות שעליהן אכתוב בהמשך.
    הספר מעניק מבט על החברה הישראלית על גווניה השונים. אשכול בוחן במיוחד את האינטראקציה בין העולים מרוסיה והישראלים הותיקים וכל זאת בהקשר חברתי ופוליטי עם נגיעות של מיסטיקה ודת.
    מדוע אהבתי את הספר? השפה קולחת ויש בספר לא מעט סאטירה והומר.
    אשכול נבו מספק מבט על המציאות הן מזווית הראייה של הישראלי המצוי ובעיקר, מזווית הראייה של העולים מרוסיה שחסרה לנו כל כך. מתברר שישנם מביניהם שלא למדו עברית, שחשוב להם להמשיך את סממני התרבות שלהם בין אם זה בסידור הדירה ובין אם מדובר בצורת החשיבה. מדובר באוכלוסייה מבוגרת שאינה מתערה באוכלוסייה המקומית. מתוך בחירה. הם בשלהם.
    מדוע הסתייגתי מהספר? למרות שמדובר ברומן, סיפור בדוי, התורם את תרומתו להבנת קבוצת העולים המבוגרים מרוסיה והאינטראקציה בינם למקומיים, לא התחברתי למספר התפתחויות דמיוניות לחלוטין בעלילה, המשובצות בעיקר בסוף הספר. לטעמי אשכול נבו מפליג בדמיונו מעל ומעבר למידה. חלק מהסיפור הוא כל כך דמיוני עד שהקורא מאבד את החשק לסיים את הספר דווקא לקראת הסוף. חבל.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74131
  • טרי
    טרי
    ספר מעניין וקריא. אבל יש לי גם הסתייגויות שעליהן אכתוב בהמשך.
    הספר מעניק מבט על החברה הישראלית על גווניה השונים. אשכול בוחן במיוחד את האינטראקציה בין העולים מרוסיה והישראלים הותיקים וכל זאת בהקשר חברתי ופוליטי עם נגיעות של מיסטיקה ודת.
    מדוע אהבתי את הספר? השפה קולחת ויש בספר לא מעט סאטירה והומר.
    אשכול נבו מספק מבט על המציאות הן מזווית הראייה של הישראלי המצוי ובעיקר, מזווית הראייה של העולים מרוסיה שחסרה לנו כל כך. מתברר שישנם מביניהם שלא למדו עברית, שחשוב להם להמשיך את סממני התרבות שלהם בין אם זה בסידור הדירה ובין אם מדובר בצורת החשיבה. מדובר באוכלוסייה מבוגרת שאינה מתערה באוכלוסייה המקומית. מתוך בחירה. הם בשלהם.
    מדוע הסתייגתי מהספר? למרות שמדובר ברומן, סיפור בדוי, התורם את תרומתו להבנת קבוצת העולים המבוגרים מרוסיה והאינטראקציה בינם למקומיים, לא התחברתי למספר התפתחויות דמיוניות לחלוטין בעלילה, המשובצות בעיקר בסוף הספר. לטעמי אשכול נבו מפליג בדמיונו מעל ומעבר למידה. חלק מהסיפור הוא כל כך דמיוני עד שהקורא מאבד את החשק לסיים את הספר דווקא לקראת הסוף. חבל.
  • ronen
    ronen
    בניגוד לביקורות שיש כרגע בסימניה, אני דווקא אהבתי את הספר.
    אשכול נבו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. הכרתי אותו והתאהבתי בו דרך "משאלה אחת ימינה", מיד קניתי את שאר ספריו, שלטעמי לא מצליחים להגיע לאותה רמה של "משאלה". אבל האם אפשר לצפות שכך יהיה? הרי בסופו של דבר, הרף של "משאלה" היה גבוה מאוד, והספר נשמר לי ברשימת הספרים-הכי-יפים-שקראתי.
    ודווקא בגלל שלא ציפיתי לספר שיפיל אותי מהכיסא - מאוד אהבתי את "המקווה האחרון בסיביר". הדמויות מרגשות במידה, הספר זורם, והכתיבה נשארה אותה כתיבה אהובה. הבעיה היחידה בספר היא אורכו. הוא כ"כ קצר (רק 240 עמ') ומלא (יחסית לאורכו) דמויות, וזה גורם לכך שכל צד בסיפור אינו מספיק כואב, אינו מספיק מרגש, ופשוט קצת לוקה בחסר. מצחיק, כי דווקא "נוילנד" סבל מהבעיה ההפוכה - הוא כ"כ נמרח עד שאיבד את הקסם שיכול היה להיות לו. "המקווה" הרגיש לי קצת כמו תסריט של הצגה, לטוב ולרע.
    בשורה התחתונה - מאוד נהניתי. הוא לא סיפק את הסחורה כמו שיכול היה, אבל התוצאה מכובדת, אם מסתכלים עליה כעל יצירה בפני עצמה ומתעלמים מספרים אחרים שנבו כתב. וכמובן שאמשיך ואקרא גם את הספר הבא שיוציא נבו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73416
  • ronen
    ronen
    בניגוד לביקורות שיש כרגע בסימניה, אני דווקא אהבתי את הספר.
    אשכול נבו הוא אחד הסופרים האהובים עליי. הכרתי אותו והתאהבתי בו דרך "משאלה אחת ימינה", מיד קניתי את שאר ספריו, שלטעמי לא מצליחים להגיע לאותה רמה של "משאלה". אבל האם אפשר לצפות שכך יהיה? הרי בסופו של דבר, הרף של "משאלה" היה גבוה מאוד, והספר נשמר לי ברשימת הספרים-הכי-יפים-שקראתי.
    ודווקא בגלל שלא ציפיתי לספר שיפיל אותי מהכיסא - מאוד אהבתי את "המקווה האחרון בסיביר". הדמויות מרגשות במידה, הספר זורם, והכתיבה נשארה אותה כתיבה אהובה. הבעיה היחידה בספר היא אורכו. הוא כ"כ קצר (רק 240 עמ') ומלא (יחסית לאורכו) דמויות, וזה גורם לכך שכל צד בסיפור אינו מספיק כואב, אינו מספיק מרגש, ופשוט קצת לוקה בחסר. מצחיק, כי דווקא "נוילנד" סבל מהבעיה ההפוכה - הוא כ"כ נמרח עד שאיבד את הקסם שיכול היה להיות לו. "המקווה" הרגיש לי קצת כמו תסריט של הצגה, לטוב ולרע.
    בשורה התחתונה - מאוד נהניתי. הוא לא סיפק את הסחורה כמו שיכול היה, אבל התוצאה מכובדת, אם מסתכלים עליה כעל יצירה בפני עצמה ומתעלמים מספרים אחרים שנבו כתב. וכמובן שאמשיך ואקרא גם את הספר הבא שיוציא נבו.
  • מירב
    מירב
    "המקווה האחרון בסיביר" הוא ספר קצר אך מרובה דמויות המציגות לפי התור כל סטריאוטיפ ישראלי אפשרי - קיבוצניק חוזר בתשובה, יהודי אמריקאי יורד, רוסי זקן עולה, ראש עיר מזרחי וכמובן המאסט - ערבי רגיש ואאוטסיידר. כל הדמויות האלו, יחד עם אהוביהן הנוכחים והנפקדים מתקשרים איכשהו למקווה חדש שנבנה דווקא בשולי שכונת הרוסים, היא "סיביר" שבשם הספר. בדרך יש גם את הסצנה הדרום אמריקאית הקבועה ועוד אחת שקצת יותר מדי דומה לסצנה ב"יונה ונער" של מאיר שלו, וזהו בערך.

    בניגוד ל"נוילנד", הספר קצר למדי, וזו כנראה אחת הסיבות שלא הצלחתי להתחבר לדמויות או לדאוג מצרותיהן (שנפתרו עד סוף הספר). אבל הבעיה העיקרית של הספר בעיניי היא מהותית הרבה יותר: למרות ריבוי הקולות אין אף דמות משכנעת באמת, שאני קוראת אותה ומאמינה לה. וזה לא מפתיע, אם מבינים שהטיפוס הישראלי היחיד שחסר בספר הוא אותו גבר חילוני סטנדרטי שאשכול נבו מכיר הכי מקרוב. כי כמו שלימד אותנו אריך קסטנר בהקדמה המהוללת ל"אמיל והבלשים", אין טעם לכתוב על הים הדרומי אם אתה לא יכול לכתוב על תלמידי בית הספר שמתחת לחלון; ולכן עם כל הכבוד לרצון לבטא את הקול של "האחר", אם אתה לא יכול לכתוב אותו כמו שצריך תתכבד ותכתוב על השכן, או על עצמך. נבו איבד פה את היתרון הכי גדול שלו, והוא כישרונו לכתוב דמות שנוגעת עמוק בלב של הקורא ומושכת את הקריאה הלאה, מחליקה את המהמורות הצפויות מדי. דמויות כמו עמיר ונועה ב"ארבעה בתים וגעגוע" או דורי וענבר ב"נוילנד" דיברו בקול אמין וכנה וסייעו גם לאח השכול או לערבי הזקן להיות הם ולא הקלישאה. אבל כשכולם הם "ההם", כל הציטוטים משירים של שלום חנוך לא יגרמו לי להרגיש שאני מכירה את מי שמדובר עליו. תשאל את שלמה ארצי, גם הוא גילה שדואט עם אריק איינשטיין לא הופך שיר למופת הגדול הבא.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73339
  • מירב
    מירב
    כשיצא הספר החדש של אשכול נבו הייתי בטוחה שעד מהרה הוא יציף את האתר בביקורות וברשימות כמו שקרה עם ספריו הקודמים, שהרי מדובר בשלמה ארצי של הספרות (או יאיר לפיד, אם תרצו): רגשני, רהוט, נהיר להמונים ובעיקר ישראלי מאוד, כמעט מדי, מוכר לקהל את מה שהוא רוצה לראות ולשמוע ולחשוב על עצמו. מובן שכמו לשלמה ארצי גם לאשכול נבו יש כמה קלאסיקות ותחילת דרכו העניקה לו את המעמד הנוכחי בצדק - "ארבעה בתים וגעגוע", למשל, הוא ספר נהדר שאהבתי מאוד, וזה לא מובן מאליו שעוד אפשר להפוך ספר חדש לאירוע פופולרי. לכן, למרות שאני לא מצליחה שלא לחוש רתיעה מהישראליות הסחית והמאולצת הזו, החלטתי לתת לספר הזדמנות, בייחוד שהסתבר שהפעם ההייפ קצת יותר פרופורציונלי.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=73339
  • טל
    טל
    ספר זורם וקריא מאוד מתאר לנו את כל-צדדיו-כמעט של סיפור רב גוונים ורב משתתפים ובאותה עת מצליח לשים אצבע משועשעת וביקורתית על קשיי הרב-תרבותיות במדינה שלנו מנקודת מבטו של הפרט. כולל הבדלי תרבויות בין-דוריות.
    מומלץ מאוד.
    אבל אל תתייחסו ברצינות לתיאורי הציפורים; עוד לא פגשתי עגור אדום-צוואר, ואם הוא יתיישב על כבל-חשמל זה בטח לא ייגמר טוב.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=72404
  • רץ
    רץ
    מקווה, לא מה שחשבתם

    מקווה, מילה שתמיד הרגשתי אליה מרוחק, למה כי היה לי קטע כזה אנטי דתי.

    אבל יותר משהמושג הזה היה מופשט לגבי, הוא ייצג ממשות פיזית בעיניי, בדמותו של מקווה אמתי הממוקם בלב שכונת מגורי המאוכלסת ברובה בציבור חילוניים. כך זה תמיד שיש קואליציה בין דתיים לחילוניים, הראשונים תמיד ממשים את מחיר הקואליציה שלהם בנכסים מוחשיים. אין כמו מקווה לייצר נראות כנכס לממסד הדתי. בעקבות המבנה יגיעו גם המינויים הנדרשים לתפעולו, ובראשם הנסיכה הגדולה של הטבילה, הבלנית המהווה מושא לאימה עבור כלות צעירות חילוניות ששמות את נפשן בכפן בשעה שהן נאלצות לצלול למים הציבוריים של המקווה.

    אשתי שטבלה לפני החתונה, מלמלה מילת קסם ילדותית, על החיים ועל המוות, וצללה לעומק המים.

    המקווה הסמוך לביתי, הלך והתיישן, ושנים רבות עמד בעליבותו. עד שיום אחד החליטו פרנסי העיר לפנות לשר הפנים שהיה גם שר הדתות, ולבקש ממנו מענק לשיפוץ המקווה. לבסוף נחנך המקווה המשופץ בטקס רב עם ורושם, בו הגבירים של העיר והמדינה נשאו נאומים חוצבי להבות, שמדי פעם נקטעו על יד חבורת נערים ששרה שרים חסידיים. אלא מה, הכסף הספיק רק למחצית השיפוץ. מה עשתה המועצה הדתית, היא קבלה החלטה שקודם משפצים את החלק של הגברים, בעוד שאת החלק של הנשים מותרים ישן בכערו ובעליבותו, בכך השיפוץ החלקי של המקווה הנציח את עלבונם של הנשים, שעדיין נותרו פחותות ערך בעיני הממסד הדתי וכל זאת במאה ה-21.

    מאז אני ומקווה לא מתחברים, ודווקא מהסיבה הזאת החלטתי לקרוא את נבו, כהפוך על הפוך, מה גם שקראתי את ארבע בתים וגעגוע ואהבתי.

    במקווה האחרון בסביר נבו, לוקח את נוסחת הספר ארבע בתים וגעגוע כמותג מצליח, ומנסה למתוח אותו כמו שעלית עשתה לפרה האדומה שלה, או כפי שתנובה מוכרת לנו קוטג' באמצעות געגוע לבית הישראלי. מה שטוב לשיווק המונים, נשמע לעתים מאולץ ולא אמין לספרות איכותית.

    נבו כתחליף לזהות גיבוריו, כפי שהוא יצר בארבע בתים וגעגוע, ייצר לכל אחד מגיבורי המקווה האחרון בסיביר, בעיה לגבי הזהות האישית שלו, באופן שכל אחד מהם מחפש זהות, בית, אהבה והוא לעתים מתגעגע לנופים אחרים. נשמע מתוחכם, אלא מה, לעתים בנוסחה הזאת, ברצון לפצח את הישראליות, הגבול בין הבחנה מדויקת לסטראוטיפיות שטחית ומעליבה היא דקה מאוד, האומנם נבו צלח את המכשול הזה?

    הגיבורים של נבו מעוצבים באופן יפה עם פוטנציאל מעניין למפגש ביניהם. דנינו ראש העיר של צפת פוליטיקאי תחמן, מקבל תרומה מארה"ב להקים מקווה, אלא מה הוא מחליט להקים אותו, "בסיביר" הכינוי הנלעג לשכונת עולים רוסיים בצפת. עד פה פוליטיקה מוניציפלית ואבסורד ביורוקרטי, בנוסח תעלת בלאומילך של קישון. המשימה מוטלת על עוזרו הנאמן של ראש העיר, זה שבדרך כלל יודע לעשות את התחמונים הנכונים, בן צוק שהיה ילד חוץ בקיבוץ כעת הוא חוזר בתשובה, אבל הוא לא פה ולא שם, הוא נשוי, ועדיין ליבו יוצא לאיילת אהבתו הראשונה, זאת שבאה מבית הרוס, הייתה נחלאית וקיבוצניקית, וכעת מחפשת בית ואהבה שלא ברור מהם, זהות ורוחניות במקדשים הודיים ובסמים. ויש כמובן את אנטון הרוסי, הוא בכלל לא יהודי, יש לו בן כומר ברוסיה, אך הוא הלך בעקבות אהבת חייו הבוגרת, קטיה ועשה עלייה לארץ קשה - סבלנות אנטון, ויש להם נכד חמוד נמוך קומה שממש אוהב ילדה אחת מהכיתה, הוא עושה את גישושיו הראשונים בחיפוש אהבה, ואין לו ביטחון לפנות אליה, וכמעט שכחתי את הערבי שלנו, נעים שכולם קוראים נועם, כי הוא נראה יותר יהודי מערבי, תלוי את מי שואלים, והוא בכלל אוהב ציפורים, ומחפש את האישה שיחד אתו תאהב ציפורים ותעוף אתו לשמיים, והוא למרבה ההפתעה הקבלן של המקווה (עבודה ערבית איכותית כבר אמרנו).

    זה נשמע אחלה, כמו חמוס ישראלי שכל אחד מאתנו יכול למצוא בו (לנגב) את הסיפור שלו, בעיקר את אהבת חיינו שתמיד חיפשנו, אבל יחד הנוסחה הזאת מתחברת באופן מאולץ. ודבר נוסף הרצון של נבו לעסוק ברוחניות, כפי שבמיקום העלילה בצפת מתבקש, הוא שטחי, על גבול הנלעגות.

    המקווה האחרון בסביר, הוא ספר לא רע, הוא כתוב בשפה יפה, קולח ומעניין בחלקיו (בעיקר בסוף), ושטחי ומאולץ בחלקיו האחרים, ולא מחדש דבר, בכך הוא לא מממש את הציפיה שלי מנבו, על רקע קריאה שניים מספריו האחרים, כולל נוילנד שהיו ממש טובים בעיני.

    בסוף הבנתי והתרגשתי מהמשחק של נבו בין זהויות לזרויות, הגורם לנו לעתים לבקש להחליף זהויות. לצד הזהות שלנו כישראלים, נטועה בנו זרות פנימית כשייכים לחברת מהגרים, המבקשת כציפור נודדת לצאת למסע רחוק, בכדי למצוא זהות חמקמקה, ואת הבית שתמיד בקשנו לעצמנו.

    אתם יודעים מה, בא לי לסיים את הביקורת בז'ינגל, זה בגלל שאשכול הוא גם קופירייטר מכונן, (מראש אני מזהיר לגבי התוצאה):
    תן לו בדתיים, תן לו בחילוניים, תן לו במזרחיים, תן לו בערבים, תן לו ברוסים, אשכול אשכול אי, יה יאי.... (כמו של יונדאי)
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=109995
  • omripoll
    omripoll
    נבו העיד על "המקווה האחרון בסיביר" כי זהו הספר שאותו הכי נהנה לכתוב. אפשר לחוש בהנאה הזו, כמו לקה שעוטפת את המילים. אפשר לחוש בקלילות שממנה נכתב הספר. זהו ספר שובה לב, שעלילתו נוסחת חיוך על השפתיים. למרות שהדמויות נמצאות לא פעם בקונפליקט זו עם זו, למרות שהאינטרסים והרצונות שלהן מנוגדים, כמעט שאין דמות בספר הזה שאי אפשר לחבב. לכולן חולשות, כולן מועדות, כולן לעיתים אטומות או מתנהגות בטיפשות, בחוסר אחריות, ובאגוצנטריות. אך, על אף כל זאת, כולן אנושיות ובשל כך מעוררות חמלה וחיבה. אפילו ראש העיר תאב השררה, שמנצל את כמיהתם של תושבי השכונה הנידחת, עולים דוברי רוסית, ליחס מצד הרשויות, על מנת להונות נדבן עשיר מחו"ל.. אפילו הוא, מעורר חמלה בסוף העגום שנכפה עליו..

    מכל מקום, המקווה האחרון בסיביר הזכיר לי במשהו את "אל תגידי לילה" של עוז. משהו בטעמו, באווירה שבו, הדהד לי את הרומן של עוז. גם "המקווה האחרון בסיביר" מתרחש רחוק מן המרכז הישראלי. בעיר מוכרת מאוד אך רחוקה מאוד, המכונה ברומן "עיר הצדיקים". פסיפס הדמויות אף הוא מורכב מן השוליים של החברה הישראלית, מן השורה האחרונה בתאטרון שהוא החיים הישראלים: חוזרים בתשובה, מקובלים מטעם עצמם, תימהונים, קהילת עולים מסוגרת, צעיר ערבי רגיש ומיוחד, בסיס צבאי נידח, מבקרים עלומים מחוץ לארץ ונדבן אמריקאי אחד.

    הפתיחה של הספר (וכן סיומו) מנסה לשוות לו אווירה של סיפור עם, אגדה אורבנית. מעשה שספק התרחש באמת וספק נבט מתוך אירוע ובכוחה של שמועה, התפתח לכדי אירוע כשפים בלתי סביר.

    אהבתי מאוד את ההרחקה שנבו עשה, על ידי כך שלא ציין את שמות המקומות, הערים והישובים. התיאורים והכינויים ("עיר הצדיקים", "עיר החטאים") מאפשרים לקרוא להבין בדיוק על איזה מקום מדובר, אך יחד עם זאת יוצרים ריחוק שמאפשר לדמיון להפליג.

    ראש העיר מקבל תרומה מנדבן אמריקאי. הנדבן מתנה את מתן התרומה בכך שתשמש לבניית מקווה בעיר. המקום היחידי בו אפשר לבנות מקווה נוסף הוא בשכונה המכונה בפי תושבי העיר "סיביר". זאת, בשל ריחוקה מן המרכז, ובשל והעולים מרוסיה המתגוררים בה, הנתפסים כמרוחקים ומשונים. הפרויקט מתחיל לקרום עור וגידים ונדמה שהתכנית תצא לפעול באופן חלק ופשוט.

    אלא שאז, תושבי השכונה מבקשים להבין כיצד תועיל להם בניית "בית המרחץ" המשונה. הם תובעים לעשות בו שימוש משלהם. ראש העיר נאלץ להגיע איתם לפשרה. הנדבן תובע לראות את המקווה בפעולה והכל משתבש... אך היה זה שיבוש רע לתפארת!
    אחד מגיבורי דבר המעשה הנפלא הזה, המזכיר סיפור אגדה בעיירה מרוחקת, הוא יד ימינו של ראש העיר, משה בן-צוק. חוזר בתשובה, נגד או קצין לשעבר. אדם רגיש שמחפש את דרכו בעולם. סיפור אהבה מטלטל מעברו רודף אותו. איילת אהבת נעוריו חוזרת לחייו באופן הפחות צפוי מכולם. שניהם כבר נשואים. פעם נוספת, לאחר כעשור, עליהם להחליט האם להגשים את סיפור האהבה המפוספס או להתמיד בתלם שחרשה עבורם חזרתם בתשובה.

    ויש עוד דמויות רבות וססגוניות בספר הזה. סיפור נעים שמזכיר לנו את הנעשה ביציע של הארץ, הרחק מן המרכז הברור, בו שולט הסדר של היעילות והרווח. יציע בו שולטים כוחות אחרים, כמיהות למציאות רחוקה שנעזבה, רצון למצוא דרך יציבה באמונה, ואמונות מאגיות בדבר קדושים וצדיקים שמשפיעות על ציבורים שלמים אף מכריעות מערכות בחירות.
    זהו סיפור על המפגש בין הציבורים השכוחים של החברה הישראלית.
    קריאה מהנה ומומלצת.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=108499
  • omripoll
    omripoll
    נבו העיד על "המקווה האחרון בסיביר" כי זהו הספר שאותו הכי נהנה לכתוב. אפשר לחוש בהנאה הזו, כמו לקה שעוטפת את המילים. אפשר לחוש בקלילות שממנה נכתב הספר. זהו ספר שובה לב, שעלילתו נוסחת חיוך על השפתיים. למרות שהדמויות נמצאות לא פעם בקונפליקט זו עם זו, למרות שהאינטרסים והרצונות שלהן מנוגדים, כמעט שאין דמות בספר הזה שאי אפשר לחבב. לכולן חולשות, כולן מועדות, כולן לעיתים אטומות או מתנהגות בטיפשות, בחוסר אחריות, ובאגוצנטריות. אך, על אף כל זאת, כולן אנושיות ובשל כך מעוררות חמלה וחיבה. אפילו ראש העיר תאב השררה, שמנצל את כמיהתם של תושבי השכונה הנידחת, עולים דוברי רוסית, ליחס מצד הרשויות, על מנת להונות נדבן עשיר מחו"ל.. אפילו הוא, מעורר חמלה בסוף העגום שנכפה עליו..

    מכל מקום, המקווה האחרון בסיביר הזכיר לי במשהו את "אל תגידי לילה" של עוז. משהו בטעמו, באווירה שבו, הדהד לי את הרומן של עוז. גם "המקווה האחרון בסיביר" מתרחש רחוק מן המרכז הישראלי. בעיר מוכרת מאוד אך רחוקה מאוד, המכונה ברומן "עיר הצדיקים". פסיפס הדמויות אף הוא מורכב מן השוליים של החברה הישראלית, מן השורה האחרונה בתאטרון שהוא החיים הישראלים: חוזרים בתשובה, מקובלים מטעם עצמם, תימהונים, קהילת עולים מסוגרת, צעיר ערבי רגיש ומיוחד, בסיס צבאי נידח, מבקרים עלומים מחוץ לארץ ונדבן אמריקאי אחד.

    הפתיחה של הספר (וכן סיומו) מנסה לשוות לו אווירה של סיפור עם, אגדה אורבנית. מעשה שספק התרחש באמת וספק נבט מתוך אירוע ובכוחה של שמועה, התפתח לכדי אירוע כשפים בלתי סביר.

    אהבתי מאוד את ההרחקה שנבו עשה, על ידי כך שלא ציין את שמות המקומות, הערים והישובים. התיאורים והכינויים ("עיר הצדיקים", "עיר החטאים") מאפשרים לקרוא להבין בדיוק על איזה מקום מדובר, אך יחד עם זאת יוצרים ריחוק שמאפשר לדמיון להפליג.

    ראש העיר מקבל תרומה מנדבן אמריקאי. הנדבן מתנה את מתן התרומה בכך שתשמש לבניית מקווה בעיר. המקום היחידי בו אפשר לבנות מקווה נוסף הוא בשכונה המכונה בפי תושבי העיר "סיביר". זאת, בשל ריחוקה מן המרכז, ובשל והעולים מרוסיה המתגוררים בה, הנתפסים כמרוחקים ומשונים. הפרויקט מתחיל לקרום עור וגידים ונדמה שהתכנית תצא לפעול באופן חלק ופשוט.

    אלא שאז, תושבי השכונה מבקשים להבין כיצד תועיל להם בניית "בית המרחץ" המשונה. הם תובעים לעשות בו שימוש משלהם. ראש העיר נאלץ להגיע איתם לפשרה. הנדבן תובע לראות את המקווה בפעולה והכל משתבש... אך היה זה שיבוש רע לתפארת!
    אחד מגיבורי דבר המעשה הנפלא הזה, המזכיר סיפור אגדה בעיירה מרוחקת, הוא יד ימינו של ראש העיר, משה בן-צוק. חוזר בתשובה, נגד או קצין לשעבר. אדם רגיש שמחפש את דרכו בעולם. סיפור אהבה מטלטל מעברו רודף אותו. איילת אהבת נעוריו חוזרת לחייו באופן הפחות צפוי מכולם. שניהם כבר נשואים. פעם נוספת, לאחר כעשור, עליהם להחליט האם להגשים את סיפור האהבה המפוספס או להתמיד בתלם שחרשה עבורם חזרתם בתשובה.

    ויש עוד דמויות רבות וססגוניות בספר הזה. סיפור נעים שמזכיר לנו את הנעשה ביציע של הארץ, הרחק מן המרכז הברור, בו שולט הסדר של היעילות והרווח. יציע בו שולטים כוחות אחרים, כמיהות למציאות רחוקה שנעזבה, רצון למצוא דרך יציבה באמונה, ואמונות מאגיות בדבר קדושים וצדיקים שמשפיעות על ציבורים שלמים אף מכריעות מערכות בחירות.
    זהו סיפור על המפגש בין הציבורים השכוחים של החברה הישראלית.
    קריאה מהנה ומומלצת.
  • גלית
    גלית
    אשכול נבו הוא מסוג הסופרים הישראליים שאקרא את כל מה שהם יוציאו, גם אם זה יהיה מדריך טלפונים. ככה אני, מאז שנשביתי בקסמו אני קוראת באדיקות את כל הספרים שלו, למרות שהרמה שלהם לא הייתה אחידה, לדעתי. נורא רציתי לכתוב על ספרו החדש, "המקווה האחרון בסיביר", שהוא הספר הבוגר ביותר שלו, הבשל ביותר, המרגש ביותר. לצערי, בתום קריאת הספר, אני מרגישה שנשארתי עם חצי תאוותי בידי, ולא כי הספר קצר יחסית, אלא כי נבו הלך על טכניקה של לגעת-לא לגעת. הוא מפחד להתלכלך, הוא עוסק באוכלוסיות "נפיצות", אבל מתאר הכול בשפה נקייה מאוד וגבוהה מאוד, בלי לעמת את הקורא עם מציאות קשה. הרגשתי שהוא חס עליי יותר מדי, ואני לא אוהבת שחסים עליי.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=71294
  • גלית
    גלית
    זהו סיפור על יהודי דתי מבוגר שהחליט לתרום כסף לבניית מקווה בארץ הקודש שינציח את אשתו המנוחה. הוא בחר למקם את המקווה בעיר הצדיקים. אבל בעיר הצדיקים אין כבר מקום למקווה נוסף, כל מקווה נוסף יפר את האיזון העדין בין החילונים לדתיים. בסופו של דבר ראש העיר מחליט להקים את המקווה ב"סיביר", הכינוי של השכונה שבה שיכנו את העולים המבוגרים מרוסיה כמו מצורעים, הרחק משאר העיר. ראש העיר בחר למשימה זאת את יד ימינו, משה בן צוק, חוזר בתשובה שהגיע לעיר כדי לברוח מהעבר שלו, העבר שבו יש את איילת אהבת נעוריו ששברה לו את הלב. המשימה הזאת, של בניית המקווה, מטלטלת את עולמו וגורמת לו להתעמת מחדש עם שדים מהעבר. בנוסף, הנדבן היהודי מתעתד להגיע לביקור בארץ כדי לחזות במו עיניו במקווה, וכך מתחיל מירוץ נגד הזמן כדי לסיים את בניית המבנה, להכשיר אותו לשימוש וגם לגרום לאנשים להשתמש בו, בשכונה נידחת שבה רוב הנשים כבר לא זקוקות למקווה ויהדות האנשים מוטלת בספק.

    ייאמר לזכות נבו שב-240 עמודים הוא מצליח להכניס שלל דמויות רבגוניות וצבעוניות, התרחשויות ספק קומיות ספק עצובות, עבר והווה גם יחד ועלילה שהיא באמת נעימה לקריאה, אבל מרגישה מנוכרת ומרוחקת משהו. כל עיר זוכה לכינוי בספר: עיר הצדיקים, עיר החטאים. אגמון החולה הופך ל"אגם שאין בו מים". והשפה שלו, שאין בה רבב, אבל גם אין בה רגש. הוא כותב בעברית נפלאה, מתובלת בשורות משירים, אבל זה תמיד הרגיש לי "ליד", הרגיש לי לא שלם לגמרי.

    אהבתי את הספר, אבל הוא לקה בלא מעט חסרים. לא מספיק מעמיק, לא מספיק כואב. ומצד שני, כמו שכתבתי, כתיבה נפלאה וסיפור משעשע לפרקים, עצוב, קצת מוכר, סוג של "דרמה של טעויות". וברור שמומלץ.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=71294
  • אור
    אור
    שאפו. שנייה לפני שהחלתי בקטילה, סיים נבו את יצירתו בנימה פסימית (לא אופיינית) שפיצתה קצת על חולשתה. אולם האם פצתה מספיק?

    עם פריצתו, הוכתר נבו כמפענח הספקטרום הישראלי. הוא הצליח לכתוב על הישראלים, מורכבותם ומערכות היחסים ביניהם, תוך פריסת השסעים השונים בחברה. אולם הוא אינו בקיא בכולם. בספר זה, נדמה כי נטל על עצמו אתגר לכתוב על חברה הזרה לו (החברה הדתית-מיסטיקנית). אתגר בו לטעמי נכשל.

    היצירה מגוללת את סיפורם של מספר דמויות שעלילתם נשזרת ב"עיר הצדיקים", בדגש על מושיק ואיילת וסיפור אהבתם.

    עיר הצדיקים הינה ללא ספק צפת (קצת מעצבן שנבו מתייחס אליה כעיר דמיונית, סוג של זלזול באינטליגנציה). לא אתפלא אם נבו שירת בעצמו בבסיס הסודי שכולם באמת מכירים את שמו.

    אני יכול להתחבר לרעיון מאחורי המקווה, על אף מספר סיפורים ששמעתי (למשל, השפלה של מתגיירות).
    השימוש הייחודי בו לאורך הסיפור, הגשים בסופו של דבר את ייעודו (טהרת הגוף והנפש, במונחים של נבו לפחות).

    אהבתי את השימוש הנבון בקונוטציה השלילית של סיביר, כרפרנס למובלעת של עולי ברית המועצות בעיר הצדיקים.
    כמו גם הדיון בעקדת שרה (על אף שלא מדובר כנראה ברעיון שלו).

    קצת עייפתי מהניסיון לייהד בני מיעוטים (ערבים במקרה דנן). דווקא דמותו של נעים, ולא של נועם (על אף שאכן נעמה לי), יכלה להוסיף קול שונה לסיפור ובכך גם נופך.
    מרגיש כאילו נבו כופה ביקורת חברתית גם כשהעלילה אינה מכתיבה זאת, וחבל, כי היא יוצאת דלה מתוכן.

    אילו היה מעורה קצת בתרבות הרוסית, היה יודע שסיפורי זימה פומביים אינם מאפיינים אותה, לא משנה כמה הם מקדמים את הסיפור.

    ראוי לשבח את מחקרו בתחום הצפרות, ששלח אותי להרחיב אופקים ולשייך תמונה למגוון הציפורים הנודדות בארצנו.

    לפעמים, חלקי הסיפור מתחברים כמו פאזל, אבל לא אם דוחפים אותם בכוח.
    צרימה של חוסר אמינות ליוותה את הסיפור, בדגש על חזרתה בתשובה של בת-אל (איילת) והתפשרותה על יעקב – איתו התחתנה בשל בשלותו לגדל ילדים (בניגוד למושיק - ברור שיעקב היה בשל, הוא אינו חייל בן עשרים).

    השפה הצחה, הדיוק ומשחקי המילים השנונים אפיינו את חציו הראשון של הסיפור, כמו גם הפוטנציאל. אולם עם המרת שמה של איילת לבת-אל, הפוטנציאל נמוג.

    נבו התיימר לכתוב על עולם מקביל מבלי באמת לנחות עליו. כך הותיר אותנו, בחלל הסואן.
    הקטעים היחידים בהם נעדרה הצרימה, היו של איילת ומושיק, במישור החילוני, שם גם לטעמי הסיפור היה צריך להסתיים.

    מסקרן כיצד הקוראים הדתיים פירשו את הסיפור, האם הרגישו שהוא מייצג נאמנה את עולמם או שדווקא חוטא לו.

    נבו מתהדר בתבנית לסיום/תחילת כל פרק. ב"ארבעה בתים וגעגוע" היו אלה מכתבי מודי, וב"משאלה אחת ימינה", טיעוניו של צ'רצ'יל. בשני המקרים, מדובר בנקודות מפתח שהיוו מוקד צפייה מרכזי ביצירה. לא כך היה הדבר עם מכתביו של ג'רמיה מנדלשטורם, שהדגישו כיצד נבו נתקע בסוג של תבנית בעצמו – כותב נהדר על מערכות יחסים, אך לא מעבר.

    בשורה התחתונה, סגנון הכתיבה הערב והעלילה החביבה אינם מפצים על היעדר התוכן.

    ממש לא ספר חובה,
    שלושה וחצי כוכבים.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107246
  • וונדי פן
    וונדי פן
    כל המוסיף גורע
    תפסת מרובה לא תפסת
    טוב ציפור אחת ביד משניים על העץ (אישית מעדיפה שלוש על העץ, אבל נזרום כרגע)
    אני משתמשת פה בסיסמאות קליטות כמו שאשכול נבו אוהב, אולי זה יכנס לו ככה לראש.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    אלמן יהודי עשיר החליט לתרום ל"עיר הצדיקים" מקווה מפואר שיהיה קרוי על שמה של אישתו, הוא עתיד להגיע לארץ "שלא יגידו" (או משהו בסגנון) בקיץ ומצפה שהמקווה יעמוד על רגליו עד אז. המירוץ להקמת המקווה מתחיל כבר עם השאלה למה צריך עוד מקווה? ואיפה נתקע עוד מקווה בעיר עם כל כך הרבה מקוואות? לבסוף הוחלט ע"י ראש העיר (בעל חיי נישואים כושלים המעדיף את העבודה על פני אישתו) ועוזרו של ראש העיר, בן צוק (ילד חוץ מהקיבוץ שמצא נחמה בדת חזר בתשובה וזנח את אהובתו הישנה) להקימו בשכונת הרוסים בעיר, אותה התושבים מכנים "סיביר". את המקווה מתחיל לבנות נועם (נעים הערבי כמובן). כשהמקווה מוכן תושבי המקום מתבלבלים וחושבים שהוא מועדון השחמט שהם כל כך ציפו לו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    המקווה בעצם מעמיד את העיר בפני אתגרים מוסריים, מציף מחשבות טמאות, חטאים מהעבר, יסורים ובגידות. בא לחטא ויצא מזהם.
    דמויות: בן צוק ילד החוץ שחזר בתשובה, איילת אהובת העבר יתומה מאביה ומנותקת מאמה, קטיה ואנטון רוסים מבוגרים שעלו מברית המועצות, נועם נעים ערבי תרבותי חובב צפרות...
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    כל הדמויות מונצחות בסיסמאות (ערבי צריך לעבוד בבנין, רוסים רק רוצים לשתות ולשחק שח-מט, דתיים משתטחים על קברי צדיקים ובלה בלה בלה...) אין עומק בשום דמות, ככה זה כשיש כל כך הרבה דמויות כל כך הרבה סיפורים (תפסת מרובה כבר אמרתי).
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    יש פה סיפור אהבה אחד נחמד בעל פוטנציאל להיות מהמם של בן צוק ואיילת, הסיפור של נעים לא תורם כלום לעלילה למעט זה שיש עוד דמות שוליים שהתאימה לסיפור הכללי, ובינהם יש אינסוף סיפורי אהבה קטנים שכבר טרחתי לשכוח מהם.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    הספר הזה הוא כמעט. להערכתי הוא חשב שזה יהיה משהו אחר, איזה קומדיה סאטירית על כור ההיתוך הישראלי וכשלונו (או הצלחתו אולי). ואם כך הוא יכל להעז יותר, להתסיס את המצפון, להפחיד, לטלטל יותר עם דילמות מוסריות לקחת אותן לקצה ולגרום לקורא חוסר נעימות. אבל הספר הזה דווקא היה נעים לאללה, אפילו חביב. בחרת להתעמת עם דמויות שוליים של הארץ? לך על זה עד הסוף! הקשיים של הרוסים בארץ, הם קצת יותר מ"אוי אוי אוי אין לי מועדון שחמט" והחוזרים בתשובה, יש לי הרגשה שהקושי שלהם לא נגמר ב"לאיזה זרם אני שייך" שגם בזה הוא לא ממש נגע. 
    אשכול נבו יקירי, אין צורך להתחנף לאף אחד. אל תנסה לעשות סאטירה, זה יושב עליך כמו גרב ליד (או כפפה לרגל- אבל לזה אני יודעת שיש פתרונות). אתה חזק בסיפורי אהבה, סיפורי ארצישראל הטובה והיפה ואם ממש בא לך לצאת מאיזור הנוחות שלך אז עד הסוף חביבי!
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • וונדי פן
    וונדי פן
    מדובר בספר נחמד לאללה, לא כזה שישאר בתודעה שלי לעוד זמן מה יכול להיות שכבר עכשיו שכחתי מקיומו, אבל הוא לא בזבוז זמן משווע ובהחלט נהנתי ממנו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=104581
  • יפעתי
    יפעתי
    מאכזב.. קצת בזבוז של זמן בייחוד אחרי שקראתי לא מזמן את נוילנד.
    הכתיבה של נבו כמו תמיד זורמת.. אך בספר הזה משהו היה קצת תקוע..
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=86008
  • יפעתי
    יפעתי
    מאכזב.. קצת בזבוז של זמן בייחוד אחרי שקראתי לא מזמן את נוילנד.
    הכתיבה של נבו כמו תמיד זורמת.. אך בספר הזה משהו היה קצת תקוע..
  • Reva
    Reva
    ספר נפלא נהניתי מאוד מאוד שמחתי לראות שחיילים שלמשתררים היום מצה"ל מקבלים ספר זה צה"ל עוזר לקידום הספרות העברית
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=85691
  • פסיכולוגית
    פסיכולוגית
    ספר נפלא, פשוט נפלא. אשכול נבו עלה על הנוסחה האידיאלית לכתיבת סיפורת עברית מזוקקת ומושלמת.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83974
  • michal_84
    michal_84
    מערכת היחסים שלי עם הספר הזה היתה מאוד מעניינת:
    חברה השאילה לי אותו כשביקרתי אותה אבל הייתי באמצע ספר אחר. גם אחרי שסיימתי, איכשהו ספר נוסף נשלף מהמדף במקומו- ככה שרק לאחר ספר וחצי הגיע תורו של "המקווה האחרון בסיביר"...
    התחלתי לקרוא בתזמון גרוע! למה גרוע? הייתי באמצע פרוייקט סריגה (והיה לי עוד אחד שהייתי חייבת לסיים). בקיצור, התחלתי לקרוא, וקראתי משהו כמו 30-40 עמודים אבל שמתי לב שלאט לאט הספר נזנח הצידה ואני שקעתי עמוק בתוך הסריגה (עדיין לא הגעתי לרמת מומחיות כזו שבה אני סורגת וקוראת בו זמנית, אז אני סורגת ורואה סדרות- שקעתי בסדרה מרובת פרקים ואיכשהו הספר נזנח לחלוטין מבלי שהבנתי בכלל מה קורה בעלילה).
    ואז הגיעה הטיסה שלי- טסתי מאמסטרדם לת"א עם עצירה באיסטנבול (זה היה יום מתיש משהו). כמובן שלקחתי את הספר הנ"ל איתי למטוס, אבל לא ציפיתי לשקוע בו לגמרי כי מה שקורה לי בדרך כלל בטיסות זה שאני עוצמת את העיניים מיד עם ההמראה, ומתעוררת אי שם כשהמטוס מתחיל להנמיך (כן כן, אני מברי המזל האלה...).
    איתרע מזלי והטיסה התעכבה. רק כשכבר ישבנו בתוך המטוס, מסודרים וחגורים, הודיעו שנצא לדרך רק בעוד כשעה וחצי... היה רועש, היה מחניק והיה די סיוט- ככה שלהרדם לא ממש הצלחתי. ופתאום נזכרתי! רגע! הרי יש לי כאן את החדש של נבו! הוצאתי אותו מהתיק וחשבתי שבטח אצליח להרדם אחרי כמה עמודים... פתחתי אותו בעמוד שהגעתי אליו וחשבתי לעצמי שאני לא באמת זוכרת את העלילה לפרטי פרטיה וזו לא הדרך לשקוע בספר אז החלטתי להתחיל אותו מההתחלה.
    אז התחלתי לקרוא מהעמוד הראשון. והמשכתי והמשכתי והמשכתי. לא עצמתי עיניים אפילו לדקה. עשיתי רק הפסקות שתיה בדרך. המשכתי לקרוא בלי הפסקה גם בזמן ההמתנה באיסטנבול (שהיתה קצרה מהמתוכנן בגלל העיכוב בהתחלה, לפחות לא פספסתי את הטיסה לת"א...) והמשכתי לקרוא גם על הטיסה לארץ הקודש. הפסקתי לקרוא בעמוד 140 לערך, כשהרגשתי שאנחנו כבר בנחיתה מעל שמי ת"א. יצאתי מהטיסה הזו מותשת, צמאה ועם כאב ראש נוראי (עייפות, אור גרוע לקריאה) אבל לגמרי שקועה בעלילת הספר. איזה כיף זה היה!!!
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83086
  • michal_84
    michal_84
    זה ספר מצויין! אשכול נבו מפליא בכתיבתו, כרגיל. ומעבר לכך אני חושבת שזה ספר שבאמת מדבר אל כולם. אני, שרחוקה שנות אור מהדת, ראיתי בספר הזה דווקא ביקורת נוקבת כנגד המוסד הזה, אבל אולי מי שכן מגיע מהעולם הזה דווקא ימצא את החיזוק לאמונתו.
    אבל יותר מהכל, הספר הזה מדבר אל כולנו כי כולנו באיזשהו מקום "ילדי חוץ". הספר מתייחס לילדי חוץ בקיבוץ, בדת, במדינה, בקהילה ועוד ועוד... הוא מציג את כל הכאב הכרוך בזה, את הרצון החזק הזה להיות שייך למשהו, למרות שלפעמים זה כל כך מאולץ. הספר מציג מראה, ובה אנחנו רואים את הילד הבריון שהיה אצל דניאל-דניק בכתה, שמנסה בכל הכוח להסתיר את נעלי הספורט הישנות והמשומשות שעברו אליו בירושה מאחיו הגדול- ולא מבינים שגם הוא ילד חוץ, כמונו. לדעתי, אשכול נבו מפליא להשוות אותנו, בני האדם, היצורים החברתיים כל כך, לציפורים החופשיות לעוף בחירות ממקום למקום, אך בסופו של דבר משהו בנווט הפנימי שלהן יוצא מאיפוס והן מוצאות את עצמן במקום רחוק (בין אם פיזית- ביבשת אחרת- ובין אם נפשית, בצד השני של החומה, בין הבסיס הסודי לבין עיר הצדיקים), מוצאות את עצמן במקום אליו הזן שלהן עדיין לא הגיע ואולי גם לא יגיע לעולם. הציפורים הללו הופכות להיות "לוסט סולוס". וכשהן מנסות להשתלב בעיר הצדיקים או בעיר החטאים או בעיר היין (לא משנה מה שמה באמת, כל ציפור ועיר הצדיקים שלה, ועיר החטאים שלה) הן הופכות, בעל כורחן, להיות "ילדי וילדות חוץ". וילד חוץ תמיד נשאר ילד חוץ- רק חבל שהוא לא יודע שבעצם כולנו כאלה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83086
  • אוהבת לקרוא
    אוהבת לקרוא
    אוי איזה ספר מקסים...
    אחרי שהשאלתי אותו מהספריה שמעתי הרבה המלצות שליליות עליו אבל בכל זאת הואיל והוא לא כזה ארוך התחלתי אותו וטוב שכך!
    זה מסוג הספרים שאיך שהם כתובים יותר יפים ממה שכתוב בהם... סגנון הכתיבה ותיאור הדמויות פשוט מקסימים בעיני.
    הסיפור הוא בעיר דימיונית אבל כולנו יכולים לדמיין אחת כזאת בלי ממש בעיה. כלומר הבחירה שהעיר תהיה דמיונית נבעה אולי מהרצון של הסופר לא להסתבך עם אף ראש עיר מאשר באמת להגיד שזה תסריט לא הגיוני.
    סיפורו של עוזר ראש עיר תחמן וצבוע בעיר שרובה חרדית בצפון הארץ שבה גם מוקמו עולים חדשים מרוסיה באיזה שכונה מבודדת של העיר.
    הסיפור האמיתי הוא על האינטקראציה בין הדמויות שכל כך שונות אחת מהשניה סביב בניה של מקווה חדש דווקא בתוך השכונה של העולים החדשים ולא מסיבות הגיוניות דווקא...
    יש המון הומור בספר והרבה ציניות והכל יחד משתלב לסיפור מקסים עם דמויות שנכנסות ללב.
    מי שלא אהב את הספר לדעתי התייחס רק לקו העלילה נטו ולא לכל המכלול של מה שהספר הזה נותן.
    ממליצה בחום בחום בחום!!!!!!!!
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=83049
  • אוהבת לקרוא
    אוהבת לקרוא
    אוי איזה ספר מקסים...
    אחרי שהשאלתי אותו מהספריה שמעתי הרבה המלצות שליליות עליו אבל בכל זאת הואיל והוא לא כזה ארוך התחלתי אותו וטוב שכך!
    זה מסוג הספרים שאיך שהם כתובים יותר יפים ממה שכתוב בהם... סגנון הכתיבה ותיאור הדמויות פשוט מקסימים בעיני.
    הסיפור הוא בעיר דימיונית אבל כולנו יכולים לדמיין אחת כזאת בלי ממש בעיה. כלומר הבחירה שהעיר תהיה דמיונית נבעה אולי מהרצון של הסופר לא להסתבך עם אף ראש עיר מאשר באמת להגיד שזה תסריט לא הגיוני.
    סיפורו של עוזר ראש עיר תחמן וצבוע בעיר שרובה חרדית בצפון הארץ שבה גם מוקמו עולים חדשים מרוסיה באיזה שכונה מבודדת של העיר.
    הסיפור האמיתי הוא על האינטקראציה בין הדמויות שכל כך שונות אחת מהשניה סביב בניה של מקווה חדש דווקא בתוך השכונה של העולים החדשים ולא מסיבות הגיוניות דווקא...
    יש המון הומור בספר והרבה ציניות והכל יחד משתלב לסיפור מקסים עם דמויות שנכנסות ללב.
    מי שלא אהב את הספר לדעתי התייחס רק לקו העלילה נטו ולא לכל המכלול של מה שהספר הזה נותן.
    ממליצה בחום בחום בחום!!!!!!!!
  • zh
    zh
    נהניתי לקרוא את הספר, העלילה זורמת ולמרות שהסוף כמעט וברור עדיין שווה את הקריאה וההנאה. אשכול נבו לא אכזב גם הפעם. שווה לקרוא
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80792
  • אבי
    אבי
    תורם אמריקאי נדיב, מחליט לתרום כסף לבניית מקווה מפואר בארץ ישראל, לזכר אשתו שנפטרה לאחרונה. הוא פונה במכתב לעיר הקדושים ושוטח את כוונתו - ראש העיר, מאילוצי קואליציה ופוליטיקה פנימית, מחליט לבנות את המקווה בשכונה נטושה לשעבר, בה שוכנה בשנה/שנתיים האחרונות קבוצת עולים מרוסיה.
    החיים בשכונה, השינויים שגורם המבנה המוקם, התורם, ראש העיר ועוזרו הנמרץ, כולם משפיעים ומושפעים מהאירועים.

    ספר נחמד, קריא, קצת הזוי ומופרע אבל בהחלט חביב.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80460
  • שענת
    שענת
    הספרים של אשכול נבו תמיד קריאים מאוד, סוחפים, מחממי לב. רואים שהוא ממש אוהב את הדמויות שלו – כל אחת ואחת מהן – והוא מטפל בהן בעדינות ובחמלה. נכון, יש לו את הקלישאות האלה שמשתלטות עליו מדי פעם, ואת הניסיון מכמיר הלב להיות קצת ילד-רע (כשכולם מסביב יודעים שאתה ה-ילד-טוב-ירושלים בה’ הידיעה), אבל עדיין – הבנאדם עושה את מלאכתו היטב.

    העטיפה המקסימה של הספר קולעת בול לתחושה שהספר כולו מעביר – כמו להתכסות בשמיכת פוך רכה ונעימה. ממליצה מאוד לבלות בחברתו את השבת הראשונה של החורף (אם אי פעם יועיל בטובו להגיע). ושלא תגידו שלא אמרתי – בכל הביקורות שקראתי ברשת על הספר הזה יש ספויילרים א-יו-מים. עדיף, במקרה הזה, לקרוא אותן רק אחרי שתקראו את הספר.
  • היערנית
    היערנית
    המקווה האחרון בסיביר / הטנגו האחרון בפריז – באיזה שהוא שלב בקריאת הספר פתאום הדהד לי בראש שם הסרט, ומאז רק הלך והתגבר ההדהוד; עד שעכשיו כשאני מספרת לאנשים מה קראתי, אני צריכה ממש להיזהר שלא להחליף בין השניים או לעשות סלט ביניהם ("אהה! הנה התת-מודע שלה הסגיר אותה"). מתה לדעת אם ההדהוד בראשי הוא פרי כוונת מכוון של אשכול נבו. קשה לי להאמין שלא,ואני מניחה שמי שיקרא את הספר והשם "הטנגו האחרון בפריז" אומר לו משהו, יוכל להבין בקלות למה.יש גם המון הדהודים אחרים בספר – לספריו האחרים של אשכול נבו, לשירים ישראליים ולאמירות נורא ישראליות, ויש בזה המון חן וכיף! רק שדי הרבה פעמים הייתה לי הרגשה של שימוש-יתר בטריקים הנחמדים האלה, עד כדי התחנפות לקהל הקוראים. ממש חבל. חוץ מזה זה ספר קריא מאוד ונחמד מאוד. לא נורא מעמיק, אבל גם לא נורא שטחי, רגיש ואנושי ויפה. יש לי הרגשה שלרבות מן הדמויות שאשכול נבו לא טיפל בהן כאן מספיק לעומק – קטיה, דניאל, נעים ... – אולי בעתיד ירצה לייחד ספרים מעמיקים משלהן. אני מחכה לספרים האלה!
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80388
  • tami
    tami
    ספר חביב, בעל מבנה מעניין שמושך לקרא הלאה.
    נותן מבט רחב על דמויות מקשת מגוונת שבארצנו והמפגש שביניהן, אם באקראי ואם לצורך הסיפור.
    הכתיבה טובה ומעלה חיוך מפעם לפעם.
    (אהבתי יותר את "משאלה אחת ימינה"
    מומלץ
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=79745
  • tami
    tami
    ספר חביב, בעל מבנה מעניין שמושך לקרא הלאה.
    נותן מבט רחב על דמויות מקשת מגוונת שבארצנו והמפגש שביניהן, אם באקראי ואם לצורך הסיפור.
    הכתיבה טובה ומעלה חיוך מפעם לפעם.
    (אהבתי יותר את "משאלה אחת ימינה"
    מומלץ
  • גל
    גל
    המקווה האחרון בסיביר הוא למעשה סיפור המסופר בו זמנית מתוך מספר עולמות שונים. הספר מתחיל בתרומת מקווה של יהודי בגולה המחליט להנציח כך את אשתו, ומתגלגל ממנו אל עולמותיהם הפנימיים ומושגיהם של פוליטיקאים, בחור שהיה ילד חוץ שחזר בתשובה, עולים חדשים מרוסיה, ילד קטן, מורה לקלרינט, פועל ערבי חובב ציפורים ובחורה אחת החולקת עבר עם אחת הדמויות ומחפשת את מקומה בעולם. כאמור הסיפור מתגלגל לידי כל אחד מהדמויות הצבעוניות האלה (אשכול נבו מיטיב ליצור לכל אחת מהן עולם עשיר, הנע בין ההווה לעתיד לעבר לאמונה), סופג אצל כל אחד טעמים, קולות, מושגים וזכרונות ייחודיים, מה שיוצר התרחשות מרכזית הניתנת לפרשנות ממספר נקודות מבט, אבל הפעם במובן של ״קומדיה של טעויות״.

    בלי להרחיב עוד במילים, ספר מאוד משעשע שכיף לקרוא. תמיד כיף לראות מהצד איך הכל מתבלבל (או מסתדר בדרכים עקומות, תלוי איך בוחרים להגדיר). וכמובן שריבוי העולמות והתרבויות שבספר לא נועד רק להצחיק והוא מעלה גם סיפור של מציאת זהות ושייכות, גם אם לפעמים החיפוש מתחיל באיחור....

    הספר הרבה פחות ״כבד״ מספריו האחרים של אשכול נבו שקראתי (ארבעה בתים וגעגוע, משאלה אחת ימינה, נוילנד) אבל עדיין הצליח לזכות אצלי בהמלצה גם על הבידור שהוא מספק וגם על העובדה שבכל זאת יש בו תוכן שמגרה את המחשבה, יש משפטים שגורמים לך לעצור, להרהר בהם, ואולי, כמו שעושה אחת הדמויות, להוסיף לך משפט לפנקס-הרעיונות-ותזכורות-לעצמך שמלווה אותך בחייך.....
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=79298
  • חנוש
    חנוש
    ספר נחמד.
    יהודי מליונר שאשתו נפטרה מחליט להקים מקווה לזכרה בעיר הצדיקים.
    לרוע המזל אין מקום נוסף למקווה בעיר הצדיקים, ולכן מחליט ראש העיריה דנינו וסגנו בן צוק
    לבנות את המקווה בשכונה בו שוכנו עולים חדשים מרוסיה.
    המשימה שהטיל דנינו על בן צוק בבניית המקווה מסבכת את נעים הפועל הערבי.
    משה בן צוק בונה במו ידיו את המקווה וזיכרונות מרווקותו ואהבתו לאיילת אינה מניחה לו.
    לספר יש צוות שונים המתחברים בסופו.
    ספר קליל נחמד
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=78572
  • Tooth Fairy
    Tooth Fairy
    אני בדרך כלל לא נוטה לקרוא ספרות ישראלית,לא נמשכת לסגנון הכתיבה או לרעיונות הכתיבה שהם בדרך כלל סיפור אהבה זול, מריבה מגוחכת בין בני זוג או סיפור רצח עלוב. את הספר הזה רכשתי במסגרת מבצעי המועדון של סטימצקי,הנחתי לעצמי שספר ב20 ומשהו שקלים לא יכול להזיק,וגם אם יהיה גרוע-לא נורא. התאהבתי בספר עוד מן הכריכה,וזה המשיך גם לדף הראשון ולזה שאחריו ואחריו... הכתיבה כל כך סוחפת,התיאורים כל כך מוחשיים,כל העלילה שרויה באווירה של הוד,ניקיון,קדושה,אותם הצלחתי לחוות בעצמי תוך כדי הסיפור. ספר משגע מבחינת המסר,מבחינת הדמויות, וגם מי שלא מתחבר לדת ולעולם היהדות יכול להתחבר לעלילה המאוד מסתורית ומסקרנת שעושה לעתים חשק להתקרב אל הדת וללמוד ממנה. אולם, אני חייבת לציין שמאוד קשה להבין ולהתחבר לכמה מן הדמויות אם אינך בן התרבות הרוסית,הן בגלל המילים המשולבות בספר והן בגלל התרבות והמנטליות שלא כל אחד מסוגל להבין ולחייך מבעד לשורות,ואז המסר לא הועבר כראוי. אני אישית מאוד נהניתי וכרגע יש לי חשק לקרוא ספרים נוספים שכתב אשכול נבו. כתיבתו נפלאה,עשירה,מעניינת, והוא הצליח לשנות מעט את הרושם שלי על ספרים וסופרים ישראליים שקודם לכן לא הסתכלתי בכלל לכיוונם,אלא תמיד על הספרות המתורגמת. שאפו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=78510
  • נדב
    נדב
    כנראה שבלתי אפשרי יהיה לחזור על ההצלחה של "נוילנד". בעוד ש"נוילנד" מהווה עבורי מגדל אור בספרות העברית המקווה האחרון בסיביר הוא עוד ספר אחד... ספר טוב אבל בפירוש לא יותר מזה. באתי אל הספר בציפיות עצומות וכגודל הציפיות כך הייתה האכזבה. ברור לי לחלוטין שיש כאן עניין סובייקטיבי ושאלה פילוסופית משמעותית: האם יש להתייחס לספר ללא קשר לספריו הקודמים של הסופר? בכל מקרה אני לא הצלחתי. יתכן שהבעיה היא באשכול נבו אבל יתכן לחלוטין שהבעיה היא בי. הקוראים ישפטו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=78475
  • ש. בן-אריה
    ש. בן-אריה
    סיפור נעים, כזה המדגיש את ההבדלים בין אנשים החולקים אותה גבעה ואותו עמק ואותם שמיים- ילד חוץ, בת גרעין, בן משק, חוזר בתשובה, בן מיעוטים העונה להגדרה- "ערבי" ובן מיעוטים העונה לגדרה- "עולה חדש", חוזרת בתשובה, מזרחי רודף כבוד. ספר נעים לקריאה. מומלץ
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=78366
  • שירי
    שירי
    ספר בינוני ומאכזב. יש תחושה בזמן הקריאה שהספר נכתב על פי מכנה משותף נמוך לרבי מכר:
    מגוון דמויות במגוון גלאים וממקומות שונים ובעלי תפיסות דתיות שונות ועוד..
    כאילו מתוך רצון לדבר אל כולם או לרצות קוראים רבים ככל האפשר.
    יצא ספר סתמי, לא מעניין ואף רדוד.. בקיצור מאכזב
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=77534
  • אנונימי
    אנונימי
    הפעם אמעיט במילים - לא חושב שהוא ראוי למילים רבות.
    סתמי- אין הרבה לומר.
    אכזבה - לקוראיו של אשכול נבו ששמחים על כל תוצרת חדשה משלו.
    לא עמד בסטדנרט שהוא עצמו הציע מאז ומתמיד.
    אחרי נוילד - הקודם של אשכול - זו נפילה של שעמום, שממון, סיפור לא מוצלח.
    אחכה לבא של אשכול נבו - אקווה שמדובר במעידה חד פעמית שלא מעידה על מגמה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75916
  • איתי
    איתי
    הביקורת מיועדת למי שהתלהב מארבע בתים וגעגוע, התאהב במשאלה אחת ימינה, והתאכזב מנוילנד

    גם במקווה האחרון בסיביר אשכול ממשיך לפלרטט עם התחושות לפעפע רגשות ולחוות את הבדידות בשלל צבעים. בצורה השמורה לו בלבד.
    אלא ש...

    בספר אשכול נכנס לחייהם ולהוויתם של עולים מרוסיה חוזרים בתשובה אנשי פוליטיקה ועוד כמה דמיות חביבות, התאורים משכנעים והמילים זורמות, אלא שלי אישית היה חסר האותנטיות במלואה, הספר יותר חוקר את תחושותיהם ומתחבר אליהם, אך בניגוד לספרים שאשכול כתב על חייו הוא (נועהואמיר וכדומה) אז העומק של התחושה והתיאור המוחש משכרים פי מאה ומטהרים(או מתארים) חזק יותר מהמקווה בסיביר.

    ספר כיף לא חובה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75769
  • Gidi
    Gidi
    עוד ספר של אשכול נבו. אחרי שקראתי את משאלה אחת ימינה ואת נוילנד, די הבנתי את הקטע. ספרים של אשכול נבו הם כמו טורים של יאיר לפיד: כולם אוהבים אותם, אבל הם לא מחדשים שום דבר. החלטתי שאני אחזור לסופר הזה רק אם יוציא ספר מ-מ-ש טוב. אך לחיים יש תכניות אחרות: בזמן האחרון לא הצלחתי לסיים ספר. אז החלטתי למחול על כבודי ולקרוא את החדש של אשכול נבו. זה היה או זה או הרלן קובן. החדשות הטובות הן שסיימתי אותו. אין ספק, נבו לא איבד את הקלילות והזרימה. החדשות הרעות, שגם כאן הוא לא סטה מהנוסחה: ישראל, עדות (רוסים), טיולים לחו"ל (הודו, שאריות מחוממות מדרום אמריקה של נוילנד), חיפוש עצמי, הבחורה המגניבה שהיא היחידה שיכולה להציל את הגיבור המהורהר מהחיים העלובים שלו ועוד... אך הפעם יש תוספת שהיא בכלל לא לטעמי: דת, חזרה בתשובה, חב"ד וכו'. בקיצור, אם לא קראתם ספר של אשכול נבו, אז זה לא האחד להתחיל ממנו. ואם כן - אז אתם כבר מכירים את הקטע, אפשר לחכות למשהו יותר מוצלח.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75748
  • vivi24
    vivi24
    יופי של ספר.
    בהתחלה התחיל בקצב איטי ובהמשך רץ יותר.
    נותן נקודת מבת מעניינת על אנשי הדת, חוזרים בתשובה, פוליטיקאים והקשר ביניהם.
    מרתק, שווה קריאה
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75699
  • Mor
    Mor
    אשכול נבו עם סי׳פור שעל פניו לא נשמע מעניין ובכל זאת מצליח לסחוף גם הסקפטים לתוך העולם שלו
  • רוני
    רוני
    לא אמין, מלא סטריאוטיפים. זה הספר הראשון של אשכול נבו שקראתי. כגודל הציפיות - גודל האכזבה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=75510
  • רות
    רות
    היו לי ציפיות גדולות, זה נראה בעקבות הפרסום הרב, אך היה נחמד. הספור רלוונטי לזמננו, משעשע במעט.
    נחמד.
  • תומר
    תומר
    את הספר ה 'מקווה האחרון בסיביר', מצאתי בעירי הקטנה, בספרייה העירונית. מוכרים שם ספרים במחיר צנוע לכל תושב. הימים היו ימי תחילת אלול, אור היום התמעט, והשקיעה הייתה קרובה להגיע. נכנסתי למבנה הספרייה החדיש, ולאחר שיטוט קל בין החדרים הרחבים ומלאי הספרים, הגעתי לכוורת מדפים בה כתוב בכותרת ראשית 'ספר לכל תושב'. לאחר שעיניי עברו מדף – מדף, ידיי מוציאות ספרים שונים, מרפרפות על התקציר, מעיינות בתמונת הכריכה, נטלתי את ה 'מקווה האחרון בסיביר' יחד עם מספר ספרים נוספים.
    במהרה, התחלתי לקרוא בו. הכרתי את כתיבתו של אשכול נבו מספרים קודמים שלו, וידעתי שהכתיבה שלו תסחוף אותי. אכן נסחפתי.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=97221
  • אושרית
    אושרית
    ספר חמוד מאוד, זורם, נהדר נהדר נהדר!
    סיפור המסגרת לא מדהים, עשיר מאמריקה שתורם סכום נכבד שיבנו מקווה לזכר אישתו.
    יכול להיות שהתחברתי יותר בגלל הנגיעות של העליה מרוסיה, בכל אופן מצא חן בעיניי במיוחד.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=94962
  • הלל
    הלל
    אני מאוד אוהב את הכתיבה של אשכול נבו. מאותה הסיבה שאני אוהב את הכתיבה של אמיר גוטפרוינד ז"ל : שניהם מצטיינים לדעתי (ולא שמישהו מהם זקוק לציונים שלי, הבה נירגע) במה שאני מכנה ביני וביני "כתיבת בדיה ריאליסטית פלוס" כלומר - אתה לא רק מאמין שזה יכול היה לקרות, אתה גם מאמין שזה יכול היה לקרות לך. ממש לך. ואין מה להיות מופתע, למען האמת, שהרי 'חומרי הבסיס' שלהם, 'החוויה הישראלית' על כל רבדיה כפי שנוהגים לכנות את זה, אפילו הקרבה הגילאית (נבו בן גילי ממש ועברנו כמה חוויות דומות/מעצבות בילדות כמו שהות ארוכה בחול'), הופכים את ספריהם, לפחות מבחינתי, לחצי אוטוביוגראפיה; מנכס אותם לעצמי בכיף והולך לנוח צהרים עם "המיטב" של סינטרה בפטפון, חיוך מרוח על פניי ואושר בלבי.

    עם נבו "יש לי" בכלל רומן ארוך : בא לי למחות בכיכר רבין על נטייתו הכמעט פבלובית להציג אך ורק את ההיבטים הרעים-מדכאים-הרסניים במערכות יחסים, בפרט אם מדובר ביחסי גברים-נשים, אך הוא עושה את זה בדרך כל כך מקוממת ומקסימה - שאין לי ברירה אלא לבלום. אה, וגם יש את הדבר השולי הזה, אהמ, לא יודע איך לומר, נו, זה קשור קצת לניסיון שבא עם הגיל, נו, וההבנה שהחיים זה לא פיקניק כמו שאומר אילן הייטנר, אהמ, נו... בקיצור : צריך להודות שהוא (נבו) צודק ובת'כלס אני מכיר כולה שני זוגות מאושרים בעולם : ההורים שלי וזוגתי ואני... יש עוד ? עדכנו !

    קיצר, המסגרת הפעם לתיאור מערכות יחסים רעות-מדכאות-הרסניות מספרת על איזה נדבן אמריקאי שהתאלמן מרעייתו האהובה ובא לו להקים לזכרה מקווה טהרה ב"עיר הצדיקים". אלא שכל הרצון הטוב לסיים עם זה וללכת הביתה לא מסתדר משבע מאות בחינות ואין גורם בסביבתו הקרובה או הרחוקה של הפרויקט שאינו מעמיס עליו קשיים ומסמרות. בינתיים, הקורא התמים שבטוח שהולך להיות מצחיק, מקבל לפנים (ס פ ו י י ל ר !) את ראש העיר הנשוי לאישה היסטרית והמחפש סיבות לשקוע בעבודה ולשוב יותר ויותר מאוחר הביתה; את עוזרו הנאמן החולם בסתר על אהבת נעוריו אך נשוי בפועל לאישה קרה ששוכבת עמו פעם בחודש, העיקר שיסתום. אגב - "אהבת נעוריו" בעצמה "תוצר" של מערכת יחסים רעה-קודמת; את אנטון שאינו יכול לספק את זוגתו קטיה, למרות שקיווה שהגירתם לישראל תזרים לו "דם חדש"; את הנדבן האמריקאי שלא בטוח אם נכון או בכלל כדאי להתאהב מחדש, הפעם במורתו לקלרינט... חבל לכם על הזמן, כפי שנהוג לומר בימינו.

    אבל אבל אבל, סורפרייז-סורפרייז, דווקא כשהסתמן לי סטטיסטית, מקריאת ארבעה ספרים קודמים של נבו פלאס מאה ומשהו עמודים מהספר הנוכחי, ששוב נידונתי לאותה מישנה סדורה ומבאסת, רע לכולם וככה זה כאמור, הסתבר שהאיש לא טוטאל לוס טוטאלי ושיש מצב לתקווה לאנושות... אולי התחקיר המקיף שערך נבו לקראת כתיבת הספר, לרבות עיון בספרי קודש והגות יהודית, הזיז לו משהו בקישקה... לי הזכירה הסיטואציה משום-מה את הסלוגאן הראשוני מהאייטיז של רשת "בורגר-ראנץ", שהיה משהו כמו (בתרגום חופשי, המקור נכתב באנגלית) - "חבר, אתה נראה עגמומי וחיוור. מסתמן שאכלת יותר מדיי אוכל ביתי לאחרונה"... :)
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=94264
  • רויטל
    רויטל
    ובכן, אשכול נבו.
    בהחלט אפשר להציב ספר שלו בארון הספרים בסלון.
    אם אתם באמצע קריאה - אפשר להניח אותו, כנפי כריכתו פרושות לצדדים, על שולחן או שידה בסלון.
    ספר מתח או רומן זול, אם אתם קוראים כאלו, אולי תעדיפו להניח בחדר השינה, ליד המיטה, מקום בו אורחים אינם מצויים.
    אבל ספר של אשכול נבו? בסלון, למה לא. בכיף.
    הוא לא יגרום לאף אורח לזלזל בטעמכם הספרותי, להרים גבה.
    גם לא להתפעל באופן קיצוני מחומר הקריאה שלכם או לחשוד בכם בכתיבת דוקטורט בספרות, כמובן.
    מיינסטרים, בקיצור.

    הנושאים: אהבה, געגוע, בית. תמצית החיים.
    קצת בנלי? כן, אולי. האם תמצית החיים יכולה שלא להיות בנלית?

    הרקע: ישראלי, מאוד ישראלי. מקומות, התרחשויות, דמויות. תמצית הישראליות.
    לא יותר מדי, כמובן. שלא ירגיש כמו טפיחה על השכם או משהו.
    אז אפשר שיבעט. קצת. לא יותר מדי. ב"משאלה אחת ימינה" זה היה קטע שכאילו נלקח מ"שוברים שתיקה" על צפיה במשחק כדורגל בבית של משפחה ערבית (כאילו? לא כאילו יש עדות כמעט זהה ב"שוברים שתיקה") שזה טוב, כי זה בועט במוסכמת המוסריות של צה"ל, אבל לא מדי בועט כי כל קורא סביר יתקומם לנוכח התיאור ויזדהה עם המסר המוסרי הסולד מהתנהגות שכזו, ויחוש גם חתרן ובועט במוסכמות וגם מוסרי ונעלה בו בזמן. יופי.
    ואפשר, כמו בספר הזה, להרכיב "פסיפס ישראלי" מדמויות ישראליות מאוד, אבל קצת בשולי החברה. מיעוטים. אאוטסיידרים:
    קיבוצניק (ילד חוץ. אאוטסיידר. נטול בית), חוזרים בתשובה (האאוטסיידרים הנצחיים, מי שלא מצאו את עצמם בחברה הקודמת ולעולם יהיו זרים מעט בחדשה), עולים מרוסיה(גם כאן - ברוסיה היו זרים, יהודים, בארץ - זרים, עולים), ערבי.
    אאוטסיידרים זה טוב, יוצר הזדהות. אמפתיה. בסופו של דבר, כולם רוצים להרגיש קצת מחוץ לזרם, קצת לא כמו כולם.

    הכתיבה יפהפיה. השפה היפה, הדימויים, המטאפורות:
    "לייאוש יש כנראה נקודת רתיחה משלו, שבה הוא משנה מצב צבירה. והבעבוע לעתים סמוי מן העין".
    האנלוגיות העדינות:
    בין גיבורים המגיעים ממשפחות מפורקות, בין גיבורים שחוזרים בתשובה. בין כל האאוטסיידרים, שאין להם בית ואין להם מקום. פעמיים במהלך הספר מתואר זוג הצופה יחד בסרט ובסיומו דמעות זולגות על פניו של הגבר, וכך נוצרת אנלוגיה בין שני הזוגות, שני זוגות שזכו לאהבת אמת, שני זוגות שמהווים בועה שבתוכה שניהם שייכים זה לזה, מול העולם שבחוץ, בו הם, כאמור, אאוטסיידרים. לא שייכים.

    אלו הרכיבים הכלליים של המתכון, עכשיו נותרו הפרטים.
    לגבי ספר קצר, הוא מכיל קצת יותר מדי דמויות וקווי עלילה, לטעמי.
    אהבתי את הטיפול של הספר בחזרה בתשובה: לא אנשים שגילו את האור, כן אנשים שמשהו בחייהם היה חסר. שמגיעים מרקע של קושי וחסר. הם מוצאים מפלט בתחילה באהבה, וכשזו מתפוררת - הם מוצאים את מפלטם בדת.
    אבל לא אובדן האהבה הוא זה שדחף אותם לזרועות הדת, לא. אותו חוסר עמוק יותר שמנע מהם להישאר יחד, להרשות לעצמם לחוות אושר ואהבה יחד, הוא זה שדחף אותם אל הדת.
    לא אהבתי את ה(ספוילר!)בגידה.
    בעניין הזה, יש לי סריטה. אם מישהו בספר בוגד בבן/בת זוגו, אני אוטומטית נגדו.
    לא משנה כמה הספר ינסה להציב אותי לצדו, כמה עומק וקושי ייתן לדמויות הבוגדים, כמה שטוחות יהיו דמויות הנבגדים (אחד מהם יהיה לא רק שטוח אלא אף סטריאוטיפי עד בלתי אמין), אני נשארת נגד. לא מסוגלת להזדהות עם הכאב.
    החוליה החלשה בספר היא הטיפול בדמות הערבי, שאף משפחתו מתוארת באופן סטריאוטיפי למדי. צרי אופקים, מתנגדים לכל מה שאינם מכירים, לא מנסים להבין לנפשו של בנם ולהעניק לו את החופש לו הוא נזקק.

    בסך הכל, ספר קליל, כיפי לקריאה, משאיר טעם טוב של ממתק אינטלגנטי ולא סתם חטיף נטול ערך תזונתי אף כי אני בספק כמה ערך מוסף יש בו באמת.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=92734
  • ingidao
    ingidao
    אני מודה . "המקווה האחרון בסיביר" הוא הספר הראשון של אשכול נבו שאני קורא . נמצאתי אשם .
    שכן אשכול נבו נמצא בעיניי כמתמחה בשזירת עלילות המעלות חיוכים מאוזן לאוזן עם כל פסקה ופרק .
    אנוכי , דתי לשעבר , מוצא בסיפורו של בן-צוק קסם שאי אפשר להסביר .
    אשכול חשף את העובדה שאדם , איך שלא מסובבים את הגלגל , יישאר אמיתי לעצמו .
    זה חזק ממנו . דתי , שמאלני , ערבי , היפי , לא משנה מי אתה בסופו של דבר בלילה במיטה , אתה יודע בדיוק מה אתה ולא מה שאחרים אומרים לך שאתה . או בעיקר מה שאתה לא .
    ספר מומלץ מאוד . בין אם הקורא דתי או דתי לשעבר או רב קהילה או מי יודע מה
    המלצה נוספת היא להשתדל לקרוא את הספר בריצה ולא במקוטע .
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=92037
  • אור
    אור
    באתי ללא ציפיות כמו שצריך לבוא לספרים מהסוג הזה ומצאתי ספר מהנה וקליל.
    למרות שדירגתי אותו כ3 כוכבים אני בהחלט ממליץ לקריאה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89918
  • שקד
    שקד
    הספר טוב, אך יחסית לשאר ספריו של אשכול נבו מעט מאכזב. הייתי מציעה לקרוא אותו ממקום נטול ציפיות כדי לא להתבאס..
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=89731
  • טליקה
    טליקה
    לכל סיפור שנכתב יש קהל יעד. הספר הזה לדעתי, נכתב במקור לקהל יעד מאוד רחב. הוא מגיע בכך להרבה אנשים אבל מאבד בדרך מהעומק שהיה יכול להיות בו. הסיפור לא צולל עמוק מידי אל תוך הדמויות למרות שהיו כל המרכיבים לאפשר צלילה זו. הקו של העלילה נוגע נגיעה קלה מאוד ברגשות, תחושות וקונפליקטים פנימיים של הדמויות ועסוק יותר בגורל, כח חיצוני ששולט ומניע את הדמויות למציאות מסויימת.
    הסיפור בהחלט זרם בקריאה. ואני ממליצה עליו בחום למי שרוצה את הספר כדי לקרוא ולנקות את הראש :).
    ועוד דבר קטן - מאוד אהבתי את אנטון וקטיה. דמויות נהדרות בעיניי. תהנו.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=87513
  • שומר היערות
    שומר היערות
    מתוך איזו ערגה לספרות ישראלית הגעתי אל הספר הזה, לאחר תקופה ארוכה של ספרי מדע בדיוני זרים.
    ספרות ישראלית, על אף היותה מאוד גשמית ויומיומית, מכילה גם אלמנטים מיסטיים ופנטסיונריים רבים, בתוך כל המציאות המורכבת והבלתי אפשרית של המדינה הזו.
    בספר הזה, החמישי או השישי במספר של אשכול נבו, נוצקים כמה מהיסודות המרכזיים של התרבות הישראלית - דת ומסורת, חיי קיבוץ, צבא וביטחון, עולים חדשים, ויחסים לא ברורים עם הקהילה היהודית באמריקה, אל תוך זירת התרחשות צרה למדי בעיר הצדיקים צפת. כור ההיתוך הבלתי אפשרי הזה מזוקק אל תוך מקווה חדש שמוקם בשכונת עולים בעיר.
    משה בן צוק, ילד חוץ קיבוצניק בעברו וחוזר בתשובה העובד בעיריית צפת כיום, מתמודד עם היצר הרע הגועש בקרבו.
    התמודדות עם יצרים הנה מוטיב מרכזי בספריו של אשכול נבו, שמהראשון ועד האחרון שבהם מכילים גיבורים מאופקים ורגישים, הנקרעים אל מול תשוקה נוקבת כלפי איזה אובייקט אסור. הפעם גם הדת נכנסת לתמונה ומוסיפה למתח המיני, שמגיע לכדי פיצוץ דווקא במקום הכי צח ונקי מחטא שיש.
    הספר מהנה למדי, אף על פי שהדמויות בחלקן סטריאוטיפיות מדי, ורקיחת העלילה על ידי שילוב מגזרים שונים מהחברה הישראלית נראית לעתים מאולצת. ואף על פי כן זהו ספר טוב למדי.
    לדעתי אשכול נבו לא התעלה הפעם על הרומן הקודם שלו, "נוילנד", שהנו לדעתי הטוב בספריו עד כה ואולי אחד מהטובים בספרות הישראלית האחרונה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=86852
  • אליה
    אליה
    באתי בלי כל ציפיה לספר המקווה האחרון בסיביר והאמת שדי נהנתי, אז אני דווקא כן ממליץ על הספר
  • אושרית
    אושרית
    המקווה האחרון בסיביר הוא ספר מאוד מעניין, מאוד אהבתי את הסיפור אהבה בין אנטון וקטיה. מומלץ
  • לינו
    לינו
    הכתיבה יפהפיה. השפה היפה, הדימויים, המטאפורות:

    "לייאוש יש כנראה נקודת רתיחה משלו, שבה הוא משנה מצב צבירה. והבעבוע לעתים סמוי מן העין".

    האנלוגיות העדינות:

    בין גיבורים המגיעים ממשפחות מפורקות, בין גיבורים שחוזרים בתשובה. בין כל האאוטסיידרים, שאין להם בית ואין להם מקום. פעמיים במהלך הספר מתואר זוג הצופה יחד בסרט ובסיומו דמעות זולגות על פניו של הגבר, וכך נוצרת אנלוגיה בין שני הזוגות, שני זוגות שזכו לאהבת אמת, שני זוגות שמהווים בועה שבתוכה שניהם שייכים זה לזה, מול העולם שבחוץ, בו הם, כאמור, אאוטסיידרים. לא שייכים.
  • Nehama
    Nehama
    בין עיר גלילית לבין סיביר המרחק הוא כמו הדמויות שפיזית הושמו כאן אך רוחנית ממש לא!!! הם עדיין שם... פערי תרבות, דת ומדינה, תרבות וחוסר קריא וישראלי...
  • איתי
    איתי
    ספר מעניין. אהבתי במיוחד את סיפור אהבתם הנוגע ללב של אנטון וקטיה, שממחיש את קשיי הקליטה והנחמות הקטנות שמקלות על הקושי.
  • אלעד
    אלעד
    ספר יפה של אשכול נבו, שמשלב בסגנונו הייחודי עולמות שונים ודמויות מיוחדות בהוויה הישראלית. ומציג את אותו סיפור עלילה מכיוונים שונים ומנקודות מבט שונות שעושות את הספר לחוויה.
  • דן
    דן
    לא סיימתי עד הסוף למרות שאני דווקא אוהב את ספריו האחרים של אשכול נבו. אולי יש פה מחזור של חומרים קודמים, אולי ההזיות המשיחיות היהודיות קצת השתלטו. לא ברור
  • גדעון
    גדעון
    אני אוהב את אשכול נבו, וקראתי את רוב ספריו. דווקא זה לדעתי אחד הפחות טובים שלו, או שאולי אני לא מתחבר לסיפור ולדמויות. הכתיבה טובה, כרגיל, אבל משהו לא זרם לי, לא עניין אותי, לא כמו הספרים האחרים שלו, שמומלצים ביותר. אבל בכל זאת שווה קריאה לדעתי, כנראה עניין של טעם.
  • מיטל
    מיטל
    ספר חביב בסה"כ של הסופר, משלב קצת דת יחד עם הווה ועבר שלם הדמויות.
  • מורן
    מורן
    ספר מהנה וקליל, מכיוון שאינו עמוק מדי פונה לקהל יעד רחב בניגוד לשאר ספריו של הסופר.
    מדבר על התרבויות/הדתות במדינת ישראל...
  • מורן
    מורן
    ספר מהנה וקליל, מכיוון שאינו עמוק מדי פונה לקהל יעד רחב בניגוד לשאר ספריו של הסופר.
    מדבר על התרבויות/הדתות במדינת ישראל...
  • אירה
    אירה
    ספר נהדר, רגיש ומהנה לקריאה, על המפגש בין בני הדור הישן לדור החדש, בין העולים לילידי הארץ, בין הדת לחילוניות... ממליצה בחום!
  • יצחק
    יצחק
    לא ספרות גדולה, אבל הנאה רבה למי שמחפש בילוי זמן איכותי בהברת ספר, ולא בבהייה חלולה בסדרת טלוויזיה ריקהך. נבו, כמו נבו, בונה סיטואציות קומיות שבבסיסן מבט מעמיק עלינו, האנשים המרכיבים את הפסיפס הישראלי המרתק. נהניתי מאוד לקרוא.
  • Sm
    Sm
    ספר מקסים ומהנה בעל סגנון כתיבה מיוחד וסוחף. העלילה מפתיעה ונותנת חומר למחשבה. מומלץ ביותר.
  • אתי
    אתי
    ספר נפלא. נראה כי אין יותר מדיי התפתחות בעלילה אולם כתיבתו המפוקחת והבוגרת של אשכול נבו המצליח לדובב דמויות ותרחישים בחברה הישראלית בצורה מופתית, מקנים לספר קלילות ונעימות שגורמת לקורא לקרוא אותו מהר ובעונג רב.

    מומלץ!