זמן קצר לאחר מותה של אשתו-אהובתו נאלץ אנטוניו סילבה בן ה-84 להיפרד מביתו משכבר הימים ולהשתכן בבית האבות "הגיל השמח". הזעם שמאפיין את ימיו הראשונים שם מתחלף אט-אט בהשלמה. הוא רוכש לעצמו ידידים, מעין משפחה אלטרנטיבית, ברית של גלמודים הממתינים למותם על אי בודד. בתוך המלנכוליה המורבידית השורה על אותה תחנה אחרונה שלפני המוות, במעון הקשישים בעל השם האירוני, מבצבצים רגעים של הומור ושובבות ילדותית-כמעט ומתעצב מארג של דמויות רבות-קסם וחיוניות (למרות היותן על ספו של המוות), שובות לב (למרות רפיונן) וצלולות מחשבה (למרות הדמנציה שלקו בה). השעות שהם מבלים יחד משכיחות במעט את הזיכרונות, שמכווצים את הלב מצער יותר משהם ממלאים אותו בשמחה.
קשה שלא להישבות בקסמו ובחריפותו של "המכונה לייצור ספרדים", ספר על עדנת החיים ועל יופיים, המציג תמונה ענוגה ורגישה של הזקנה. זוהי הרפתקה – טרגית ואירונית בעת ובעונה אחת – של בגרות מסוג אחר, של סוג שונה של תודעה, שמתוכה, על סף מותם, חווים הגיבורים את חייהם מחדש כחלק מן ההיסטוריה של האנושות כולה.
ולטר הוגו מאי הוא הבולט מבין סופרי הדור החדש של פורטוגל. בשנת 2007 זכה בפרס היוקרתי ע"ש ז'וזה סאראמאגו, שאף כינה את מאי "צונאמי ספרותי" והעיד כי הקריאה בספריו שקולה ל"התבוננות בלידה מחדש של הספרות הפורטוגלית". "המכונה לייצור ספרדים" היה לרב-מכר בארץ מוצאו וזכה שם לביקורות מהללות.
