בזרם תודעה קדחתני, במחשבות סחור־סחור סביב תקופות חייו, במאמצים של הזיכרון המתעתע, הוא מוליך חקירה עצמית טורדנית כדי להבין סוף־סוף מיהו באמת ומה היתה נקודת ההתחלה שלו. ההריגה נפרטת אצלו בקלות לאטומים של פעולה וחוויה, למן הרטט בשקע הכתף, דרך הצליפה, ועד לתחושת ההתעלות הממהרת להתפוגג ולריק שבעקבותיה – אך הוא כושל בהבנה למה לחץ על ההדק, מהי המוטיבציה הרדומה שמצאה פורקן במשימה הכביכול־לאומית. המוות היה טמון בו וחיפש מוצא, גרם לו להסיט רגשות, שנעשו אצלו כלואים ועמומים. עולמו שואב צבע וחיוניות בעיקר מהדמויות שהוציא מן העולם ומכל השנים ליד האשה שהביאה אותו לעולם. מה הקשר בין זו לאלה?
קשה להיות הסוד של מישהו אחר, מישהו המנסה לשלוט בנפשך. המתח שלו עם שולחיו הולך וגובר. בהיעדר דיבור מסביר באה פליטת פה בפאב השכונתי. מלה־וחצי, שחושפות מידע חסוי, מזריקות דרמה לחייו. ההתפרקות הזאת ממטען הבדידות שלו, מן הסוד הנעוץ בבשר, מעניקה כיוון לחייו: עליו לרקום תוכנית שתגן עליו מפני ההשלכות של פליטת הפה, להערים על "ההם", שלעולם אינם סולחים, או לפייס אותם.
המחוסלים שלו מצמצמים מרחק וחוזרים ומתקרבים אליו. המהומה בתוכו גוברת. הוא מוסיף להם ביוגרפיות ומעניק להם שמות. קולם, שאותו אף־פעם לא זכה לשמוע, נשזר בקולו. הוא מסתובב עם שבעה עיגולים שסומנו על פניו בטוש שחור – מקומות הפגיעה של הקליעים שלו במחוסליו, סימונים שיקלו על עבודתו של מחסל אפשרי שישלחו בעקבותיו "ההם". יותר ויותר הוא מתחלף עם קורבנותיו, אלא שהוא, בניגוד להם, חש את סכנת המוות: מי שאינו חש את סכנת המוות אין בו טיפת חיים. לבסוף ימצאו להם חייו אחיזה בתפנית לא־צפויה.
הרומאן הסוחף ועז הביטוי של חגי ליניק מעצב דמות ייחודית המאירה מזווית מפתיעה את המפגש של החיים עם המוות, מפגש שעמד גם במרכז 'מישהו נפל' (1996), 'מספר מוות' (2000), ו'דרוש לחשן' (2011). בכל אלה ממונפת חוויית מוות לשאלות של זהות עצמית ואחריות, ולאופנים של היאחזות נואשת בחיים.