אני מחבבת מאד את כתיבתו של ברנס שהיא תערובת של סיפוריות מקסימה עם כתיבה דיווחית, ששומרת על קוהרנטיות וענייניות תמציתית בלי לגרוע מהעניין בסיפור. אני הרבה פחות מחבבת ביוגרפיות וגם ברנס לא שיכנע אותי לחבב אותן יותר. דמותו של שוסטקוביץ' – שאני מודה שאינו מהמלחינים האהובים עלי במיוחד – מצויירת במידה רבה של ריאליסטיות. למרות שברנס אהד, כך נראה, את גיבורו, הוא לא הפך אותו לחיובי ומושך. דמותו של שוסטקוביץ' בסיפור היא דמות מציאותית: אין לו כריזמה, אומץ או תכונה שתייחד אותו מההמונים האפורים שאני מדמיינת הולכים בפנים נפולות ברחובות אפורים עם מבט כבוי. יש לו רק כישרון וצורך ליצור ואלה התכונות אותן ניסה המשטר לחנוק.
המשטר הטוטליטרי – מצד שני – מצטייר בסיפור בבהירות רבה. הניסיון לשלוט בכל אספקט פרטי של חיי האזרחים, בטעמם, בהעדפותיהם ובמחשבותיהם. הסיכון שלוקחים חברים אם הם ממליצים על מי שעבודתו נפסלה על ידי המשטר, כל אלה מומחשים היטב ויוצרים את הרושם שברנס שופט את הדיקטטורה הקומוניסטית לחומרה ואינו מוצא בה שום דבר טוב.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=108080