סיפור מרגש על ריקודים עד שנופלים, כשהריקוד הוא הכרח חיוני , ראיתי את ההצגה של תיאטרון חיפה והניגוד בין שמחת הריקודים לבין הקושי ואכזריות המצב מצמררת.

בתקופת "המשבר הגדול" שהתחילה ב 1929 והסתיימה - פחות או יותר - בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, פרחו להן אופנות מטורפות שסיפקו שעשועים להמונים (כי אפשר להרעיב אותם אבל ללא שעשועים הם יתפוצצו). מרתונים של ריקודים היו מקובלים (עם מרתונים של ריצה, ישיבה בראש עמוד ודומיהם) הסיפור הוא על שניים המשתתפים במרתון כזה בהוליווד: הוא חולם להיות במאי סרטים, היא מנסה להופיע בסרטים בלא חשוב מה. היא כבר שבעת תלאות, מרירה, מיואשת, הוא אופטימי, חביב, תמים ואמפתי. מרתון הריקודים הזה - שנמשך כחודש מחייב אותם להיות על הרגלים ימים שלמים - כל שעתיים 10 דקות הפסקה לאוכל ושאר דברים הכרחיים שום שמש או אוויר צח במשך התחרות והמנצח הזוכה ב1000 דולאר(!) הוא הזוג שישאר על הרגליים בסוף. הם מקבלים מיטה ומזון ואת כל סאת ההשפלות שביכולתם לספוג כדי לבדר את הצופים.

הרומן השני בספר "הייתי צריך להישאר בבית" מצייר מציאות חלופית לא יותר טובה - לזוג מהרומן הראשון. שני הסיפורים הקצרים ועוד ארבעה - צנומים כמוהם - הם כל מה שהסופר המוכשר הזה כתב עד שנפטר בן 58 בחוסר כל.

הסיפור שובר לך ת'לב. הכתיבה מדוייקת, ללא שום תאורים כולה בנויה על דיאלוגים בין הדמויות ואתה מבין דרך השיחה את כל התמונה וגם די הרבה על החיים - אם אפשר לקרוא לזה כך - של המשתתפים. אני התרשמתי ממנו עמוקות - גם לי הוא הזכיר את המינגוויי - אותו ייאוש רק בלי החמיצות...
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=58192