הכול התחיל כשחזרתי הביתה. זאת הייתה הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, וכשנכנסתי פנימה גיליתי שקצת איחרתי – אמא שלי נעלמה. בבית הריק מדי נשארו מעט מאוד רמזים שיסבירו מה קרה: פתק על המקרר בשפה שאני לא מכירה, שביל של עצב ישן, וכמה תמונות שצילמה אלונה, שגרה בדירה ממול.

אלונה טוענת שאפשר לראות בתמונות את העתיד, אבל אני חושבת שגם היא לא ידעה מה עומד לקרות: שנמצא את עצמנו על רכבת ששועטת עמוק אל תוך מרחבי הטייגה בסיביר, כשבחוץ סוגר עלינו חורף קפוא, ובפנים הקרונות מתמלאים באוסף של אנשים, שפות ומסעות.