הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
8
גם ב - Kindle
היה היתה
42 

היה היתה


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
0
4
1
5
1
8
42 
42 
גודל (עמ'): 264
מו"ל: ידיעות ספרים
  • ISBN: 6740173
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 24/05/2018
  • שם המחבר: יעל נאמן
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

"היה היתה" הוא ספר שאין דומה לו, על אישה שאין דומה לה. בעשר השנים האחרונות חקרה יעל נאמן, מחברת רב־המכר "היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011), את תולדותיה של אישה מסקרנת וחידתית, שלא השאירה אחריה משפחה, יצירה או רכוש. נאמן שוחחה עם בני משפחתה, אהוביה, שכניה, רופא שטיפל בה ושותפיה לעבודה, וכן עם חברי ילדותה – שרבים מהם היו כמוה, ילדים להורים פולנים שניצלו מן השואה – ורקמה מהמילים שלהם את סיפור חייה (וחייהם).


היה היתה בינינו, כך מתברר, אישה ברוכת כישרונות, מלאת סתירות, מבריקה ויצירתית, מתרגמת מחוננת שאהבה ספרות וכתיבה, אבל מחקה בשיטתיות את כל מה שהעלתה על הכתב. בתיווכם של אלה שלקחו חלק בחייה, ושמתקבצים כאן לראשונה בין דפי הספר הזה, מצטיירים באופן מוחשי מקומות והתרחשויות הנקשרים בה, ובה בעת מתרחבת ומעמיקה חידת דמותה.


בסגנונה הייחודי, הצלול והנוקב, מציגה יעל נאמן דיוקן של אישה חריגה, שהוא גם מסמך מרתק על בני הדור השני שנולדו מיד לאחר המלחמה. השאלה מדוע בכלל לכתוב על אישה שביקשה למחוק את עצמה מן העולם, היא אחד מנושאיו של "היה היתה", והיא מהדהדת מתוכו לכל אורכו: "נוצרה (או אולי זאת אני שיצרתי) מין רשת מאלה שהכירו אותה, חלקם בלי לדעת בכלל על האחרים. ואז התחלתי לראיין גם אנשים שלא הכרתי כדי לשאול אותם עליה, ואני עדיין מראיינת. עדיין לכודה ברשתה, בלי יכולת לתת תשובה ראויה לשאלה ששואלים אותי שוב ושוב, למה אני עושה את זה."

  • ISBN: 6740173
  • גודל (עמ'): 264
  • מו"ל: ידיעות ספרים
  • יצא לאור ב-: 24/05/2018
  • שם המחבר: יעל נאמן
  • זמין להשאלה: כן

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא או הירשמו

סקירות

  • יעל
    יעל
    ספר מרתק ויוצא דופן
  • איריס
    איריס
    "פזית מחקה כל מה שהיה לה, כל מה שהיא עשתה. היא מחקה תוך כדי ומחקה בדיעבד. וכשידעה שתמות הקדישה את עצמה למחיקה. פזית מתה ב- 29 בנובמבר 2002. היא היתה בת חמישים ושש." (עמ' 11)

    היה היתה אשה שנולדה וחיה ומתה.

    היה היתה אשה, שחייה ומותה נודעו רק לאנשים הקרובים לה ביותר, עד שבאה יעל נאמן ואספה סיפורים ממכריה ובני משפחתה, ואלמלא אספה סיפורים ומכתבים, וחיפשה ושאלה וריאיינה, כי אז היו חייה ומותה של אותה אשה לא ידועים לרובנו.

    היה היתה אשה, בת יחידה להורים שורדי שואה, שחיה חמישים ושש שנים, וניהלה רומן מתמשך עם המוות, כי פצע היה פעור בנפשה, עד שבא הסרטן ופתר את העניין הזה, של המוות.

    היה היתה אשה ושמה פזית פיין. פזית נולדה בשם סילביה בשנת 1947 במחנה עקורים בסנט אוטיליין, בת יחידה להוריה, שניהם שורדי שואה. מתישהו, לאחר שעלו לארץ, שוּנה שמה ל"פזית" (כמו מרבית העולים אז, ועוד הרבה שנים אחר כך, במסגרת מחיקה של הזהות הקודמת והטמעה בכור ההיתוך). גדלה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון. לא נישאה, לא היו לה ילדים. היו לה חברים ובני משפחה קרובים יותר או פחות. אחר כך חלתה בסרטן. אחר כך מתה.

    יעל נאמן בחרה, מסיבה שאינה ברורה עד תום הספר, לכתוב את סיפורה של פזית פיין, לאסוף עדויות מאנשים שהכירו אותה בשלבים שונים של חייה, אנשים שליוו אותה יותר, אנשים שנגעו בה לרגע והמשיכו הלאה, אנשים ונשים שאהבו אותה מאד, שמותה פער חלל בליבם, או בשגרת יומם.

    פזית פיין בחרה למחוק את חייה, לאַיין את עצם קיומה. לפני מותה מחקה הערות שוליים שכתבה בספרים, בטיפקס משני הצדדים, כדי שלא יוכלו לקרוא דרך האור. גזרה את ראשה מתוך תמונות, השמידה דברים שכתבה.

    את חבריה מידרה האחד מהשני, וביקשה שלא ידברו עליה, שלא יסגירו דבר.

    ".. כדי שאוכל לספר את סיפורה, שלא ידעתי עליו כמעט כלום, הייתי תלויה באנשים. והייתי מגואלת באשמה בגלל ההסתרה והמידור שפזית ניסתה לעשות בחייה ובמותה. .. והנה אני הולכת מאחד לשני לשאול עליה, וגם אם חלקם נענים ברצון ואפילו בשמחה כדי שכן יהיה משהו ממנה, עדיין אני מרגישה כמו רגל גסה שנכנסת לחיים של פזית, ולפיסות מחייהם שלהם כפי שהיו פעם, בילדותם או בנעוריהם, עם אנשים אחרים." (עמ' 43)

    יעל נאמן אספה וארגה את סיפוריהם של האנשים והנשים בחייה של פזית פיין, ודרך סיפוריהם משתקפת הילדה, הנערה, האשה, המתרגמת, העורכת, המקפידה עד מאד על השפה הנכונה בעברית ובאנגלית; ויותר מכך, דרך הסיפורים נפרשים גם סיפוריהם המושתקים בדרך כלל, כי לא באמת דיברו כאן על ילידי התקופה של תיכף אחרי המלחמה, אלה שנולדו לתוך הטראומה המתמשכת של מה שהיה שם (אז עוד לא קראו ל"שם" בשמות), אלה שנולדו לעתים כ"פיצוי" על המשפחות שנשארו "שם".

    וזהו סיפור מרתק לא פחות.

    "הסיפור על פזית הוא סיפור של קלסטרופוביה, של תקרה נמוכה, של קלוז-אפ. לא של נוף חזיתי ופתוח שנשקף מחלון פנורמי, אלא נוף של מרזב מהחלון האחורי. זה סיפור שמסופר מתוך החדר. מהצד הפנימי של הדלת. לכן היה קשה לספר אותו. .. כאילו אני יכולה לשמוע את הסיפור אבל לא להעביר אותו הלאה, כאילו התרגלתי לשמוע אותו, אבל אני לא יכולה לתווןך." (עמ' 47)

    הסיפור על אשה, שבחרה מרצונה להשכח, שתרמה גופתה למדע, כדי שלא תהיה לוויה ולא יהיה קבר, ולא יהיה מקום לאנשים ונשים בחייה להתכנס, הסיפור הזה נכתב בצורה מיוחדת במינה, כזו שטרם נתקלתי בה. שילוב ואריגה של דברים שנאמרו לסופרת, דברים שנכתבו לה, ובתוך אלה – היא עצמה, הכותבת, זו שאינה בטוחה לגמרי מדוע היא כותבת על אשה שפעם פגשה בחטף, ואינה יודעת עליה כמעט דבר.

    אבל היא מוכרחה לכתוב. ומשום כך כתבה.

    ".. הכתיבה היא כמו מחלה. מחלה אוטואימונית שרק מחריפה מעצם הכתיבה, כי כל הזמן הדברים הנכתבים נחצבים מאותה מחצבה פנימית שהולכת ומעמיקה, משריטה לפצע, ואז הולכת ונפערת מפצע לתהום." (עמ' 47)



    הספר הזה, שהוא מלאכת מחשבת של כתיבה, שלא ידעתי עליו דבר לפני שהחלתי לקרוא בו, ומשהחלתי, לא יכולתי להניחו מן היד. הספר הזה מומלץ עד מאד.

    https://irisganor.com/3791/
  • נטעלי
    נטעלי
    אולי אפשר לומר שאני משוחדת כי יעל נאמן היא אחת הסופרות העבריות האהובות עלי ואני מכורה לסגנון כתיבתה המשלב בין הספרותי לריאלי/ מציאותי. ואולי אין בכך משום שוחד כי בזכות ספר זה הגעתי לספרים נוספים שלה, בהם ״היינו העתיד״ (שקדם לספר זה) ו״כתובת אש״ הנפלא (אוסף סיפורים). כך או כך, בביקורות אחרות נכתב למכביר על הספר או יותר נכון על הסיפור המיוחד שעומד בבסיסו ושסביבו נארגת מלאכת הכתיבה והסיפור. יש מחלוקת מוסרית עקרונית שתוהה האם ראוי היה לכתוב ספר על אדם שביקש להימחק ואף נקט אמצעים אקטיביים להבטיח זאת. לכשלעצמי, לא בטוחה שהכרעתי בדילמה ולפרקים, כשהאזנתי לספר (עכשיו קוראת אותו), הרגשתי כמי שמאזינה לשיחת סלון פרטית. אולם בשורה התחתונה נשאבתי לתוכו, כמו המספרת רותקתי לדמותה של פזית והוקסמתי משיגרת יומה, מבחירותיה, מחוכמתה ומחבריה האינטיליגנטיים שהתברגו בצמרת מובילי התרבות ותחומים אחרים (כגון משפטים) במדינה. הזדהיתי עם כאבי ילדותה ובגרותה. כמו המספרת, אני מוצאת את עצמי חוזרת את הספר הזה מפעם לפעם ואולי יותר מכל מעידה בחירה זו על גדולתה של יצירה יוצאת דופן זו. אוהבת, אוהבת, אוהבת את הספר הזה ואת הגיבורה שלו ומצפה מאוד לספריה הבאים של הסופרת.
  • כרמליטה
    כרמליטה
    לקראת סוף חייה, אישה בשם פזית, מחליטה להשמיד כל זכר לקיומה. היא תורמת את גופתה למדע, מבקשת שלא תיערך הלוויה וגם שלא ידברו בה. עוד לפני כן גזרה את דמותה מתמונות, מחקה הערות שרשמה בספרים ומסרה אותם. אחדים אפילו גרסה. מדוע עשתה זאת?

    כעשור אחר מותה של האישה, הסופרת יעל נאמן מחליטה להפר את בקשתה של המנוחה ולהנציח את זיכרה. היא מתחילה לאסוף עדויות על חייה של פזית מאנשים שהכירו אותה, לארוג את העדויות הללו כשמיכת טלאים ומוציאה אותן כספר. אין זה ספר פרוזה שלגיבורה בו שם בדוי. זהו ספר אודות פזית, תוך ציון שמה המלא. פזית (סילביה) פיין. מדוע בחרה המחברת, שנתקלה בפזית פעם אחת בלבד בחייה, לעשות זאת?

    פזית נפטרה מסרטן ב-2002 בגיל 56.


    פזית נולדה במחנה עקורים ועלתה עם הוריה, ניצולי השואה, בעליה הגדולה מפולין במחצית השנייה של שנות החמישים. היא גדלה כבת יחידה בבית מאד נוקשה וחסר חום, הייתה ילדה מוכה ונוטה להסתגר. למרות זאת היו לה חברים וחברות. מגיל צעיר סבלה מבעיות נפשיות. עברה מספר נסיונות התאבדות, אבל תמיד יידעה מישהו מראש וכך ניצלה. היא גם אושפזה ב"שלוותה" לתקופה.

    אני תוהה לעצמי מדוע בחרה פזית למחוק כל זכר לקיומה? האם הייתה זאת תחושת הבדידות הפנימית הנוראה של נשמה תועה וחולה? תחושות הבדידות והפגיעות שלה היו כל-כך עוצמתיות, עד כי שקלה להפוך לנזירה, כדי שתהיה מוגנת ונהנית מתמיכה סביבתית. היא אפילו התחילה בהתכתבות עם מוסדות ואישים נוצרים בנושא, אך נערמו קשיים רבים והיא זנחה את הרעיון.
    האם לא רצתה להפגיש את חבריה בהלוויתה, כפי שלא רצתה שיפגשו ביניהם בחייה? האם חששה שאיש לא יפקוד את קברה אחר כך? ומה יעלה בגורל תמונותיה? ייזרקו לפח האשפה או ימצאו דרכן לשוק הפשפשים, וגורל דומה יקרה לספריה?

    ואולי לא באמת רצתה להישכח, והיה זה סוג של קריאה להצלת זכרה? האם אפשר להקביל זאת להודעותיה לפני ניסיונות ההתאבדות שלה – שהביאו להצלתה.
    אולי רצתה להידמות במובן זה לקפקא, סופר שמאד אהבה ומצאה בו משמעות. הרי קפקא הורה להשמיד את כתבי היד שלו. בקשתו לא כובדה והוא נודע כסופר גדול וזכה לתהילה.

    הספר לא נותן תשובות, ובשמיכת הטלאים שארגה הסופרת ישנם חורים רבים נוספים.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=108890
  • כרמליטה
    כרמליטה
    פזית מתוארת על ידי חבריה וקרובי משפחה רחוקים כבחורה מאד אינטליגנטית, מוכשרת בצורה יוצאת דופן בתחום הלשון – עריכה ותרגום. כולם מציינים שהיה לה חוש הומור משובח. יחד עם זאת הייתה מאד תובענית מסביבתה, מתחשבנת כל העת עם מקורביה, ממדרת אותם מלפגוש אותה במשותף, כועסת ומנתקת קשרים. ובכל זאת היה בה משהו שמשך אליה אנשים, רבים נרתמו לעזור לה וחידשו כל פעם קשרים אחרי נתק.

    מעבר לאמירות הכלליות, היו חסרות לי מאד דוגמאות על כישרונה ועל חוש ההומור שלה. פזית גם אינה מצטיירת כחברותית או אוהבת אדם במיוחד, ולא ברור מה משך אליה אנשים. האם היו אלו רק רחמים על בחורה ואישה שהייתה נשמה תועה וחולה פיזית ונפשית? ואם לא – מה היה סוד הקסם שלה?
    כי היה בה איזה קסם – אחרת איך אפשר להסביר את בחירת שכנים שסייעו לה בעת מחלתה, מי בבישול ומי בהאכלת החתולים האהובים עליה, לקיים טקס לזיכרה בחצר. מעט מאד אנשים, גם בודדים, זוכים לכך.

    החלקים בהם מתוארת ילדותם של פזית וחבריה בשכונת "המפדה האזרחי" בחולון הם החלקים הטובים בספר. כמעט כל תושבי השכונה היו עולים מפולין ניצולי שואה, שהגיעו בעליית גומולקה במחצית השנייה של שנות ה-50. רבים מהילדים נולדו במחנות עקורים, והייתה גם מי שציינה שנהרתה בברגן בלזן ונולדה במחנה עקורים. בביה"ס בחרה המורה שמות עבריים לילדים עם שמות לועזיים. לסילביה פיין נתנה את השם פזית.
    ההורים לא דיברו על השואה. אך במרבית הבתים צלה ומוראותיה היו נוכחים כל הזמן. הילדים, גם הם, לא דיברו בנושא ולא שיתפו את חבריהם בפרטים על כך. לחלק מחברי וחברות ילדותה של פזית הסתבר רק בגיל מאוחר יותר כי לאב או לאם הייתה משפחה קודמת וילדים שנספו בשואה. הם היו "ילדי דור שני" שלא ידעו שהם כאלה.

    הלב נקרע למשמע הסיפורים הללו. הוא נקרע גם מן הבדידות הפנימית התהומית של פזית.

    אך למרות זאת, ולמרות שהספר מאד קריא, הוא אינו מפענח באמת את דמותה של פזית. לסופרת גם אין הסברים מדוע בחרה לספר את סיפורה של פזית. היא חוזרת על כך כמה פעמים לאורך הספר. אך לפי ראיון שנערך איתה ומצאתי ברשת, נראה כי גילתה כמה קווי דמיון בינה ובין פזית.

    תחושותיי כלפי הספר הזה הן מאד מעורבות. יש בו חלקים טובים וחלקים אחרים שאינם מעניינים. יש בו גם כמה אמירות קשות של חדירה מיותרת לפרטיותה של פזית, שנראה לי שמן הראוי היה שלא יופיעו בספר. (למי שקרא – למשל סיפורה של מרים כבסה על דברים שאמרה פזית בימיה האחרונים).
  • יוסי נינוה
    יוסי נינוה
    קריאת הספר הזה היא חוויה מיוחדת.
    להיכנס לחייה הפרטיים של דמות אמיתית שחייתה ביננו - מוזר ושונה.
    פזית פיין שחייתה בצנעה ובבדידות, מסתבר, תוך כדי הסיפור שהייתה מוכרת לרבים.
    דמותה הולכת ונבנית טלאי תפור לטלאי - סיפורי מכריה ומוקיריה, והם נארגים בידה האמונה של יעל נאמן.
    ומתוך סיפור חייה קמים וניצבים גם ימיה הראשונים של המדינה, שרידי השואה שהגיעו אליה, אך לעולם לא ניצלו מן הזיכרונות , והם תוקפת אותם בסיוטים אינסופיים, ימי השכונות הראשונות בחולון, צפון תל אביב על רחובותיה הישנים, חיי הנוער המתבגר ועוד...
    ופתאום מסתבר שרבים וטובים ואף מפורסמים קשורים באחת מתחנות חייה של פזית, למרות שחייתה בצנעה, בבדידות מסויימת ונעלמה מן החיים בלא שהשאירה עקבות.
    עבורי קריאת הספר הייתה חוויה מרתקת, מעניינת וייחודית.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107672
  • יעל נאמן
    יעל נאמן
    קריאת הספר הזה היא חוויה מיוחדת.
    להיכנס לחייה הפרטיים של דמות אמיתית שחייתה ביננו - מוזר ושונה.
    פזית פיין שחייתה בצנעה ובבדידות, מסתבר, תוך כדי הסיפור שהייתה מוכרת לרבים.
    דמותה הולכת ונבנית טלאי תפור לטלאי - סיפורי מכריה ומוקיריה, והם נארגים בידה האמונה של יעל נאמן.
    ומתוך סיפור חייה קמים וניצבים גם ימיה הראשונים של המדינה, שרידי השואה שהגיעו אליה, אך לעולם לא ניצלו מן הזיכרונות , והם תוקפת אותם בסיוטים אינסופיים, ימי השכונות הראשונות בחולון, צפון תל אביב על רחובותיה הישנים, חיי הנוער המתבגר ועוד...
    ופתאום מסתבר שרבים וטובים ואף מפורסמים קשורים באחת מתחנות חייה של פזית, למרות שחייתה בצנעה, בבדידות מסויימת ונעלמה מן החיים בלא שהשאירה עקבות.
    עבורי קריאת הספר הייתה חוויה מרתקת, מעניינת וייחודית.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107672
  • צילה
    צילה
    היה היתה, מאגד את סיפורה וחידת דמותה של פזית פיין, אישה ברוכת כישרונות, רבת סתירות דרך סיפוריהם של חבריה, משפחתה הקרובה, שכנים ומכרים נוספים.
    פזית פיין, מבחירה חופשית החליטה לא להשאיר כל עקבות אחריה ולמחוק ולהסיר כל עדות מחייה. כל מי שפוגש את פזית מואר מחוכמתה וצחוקה הכובש. פזית הינה דור שני לניצולי שואה , והספר מתאר את חייהם של הדור השני לניצולי שואה מפולין.

    הספר עורר בי מחשבות ורגשות רבים. ספר לא קל לקריאה , הוא כמו ענן שחור הרובץ ומעיק עליך. הספר עניין אותי, היות ובתחילה לא הבנתי מהי פזית ומדוע בעצם הוכן עליה ספר. אך לקראת הסיום הרגשתי שזו מעין הכרת תודה ופיוס עמה.
    עם סיום הקריאה הרגשתי הקלה. המועקה הסתיימה.
    https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107469