האמת שמבחינתי הספר מדורג בין 3 ל 4 אבל האומץ והחשיפה, העירטול הנפשי הובילו אותי לדרג את הספר 4.

ובאמת הוא ספר טוב מאוד אבל נוטה לשקוע בדפוס חוזר של מועקה קיומית שלמעשה לאורך שלבי החיים של המספר אין בה חידוש ואין מתוכה הזדככות.

זהו סיפורם של רן ושי שטרן ששהו במוסד לילדים נטושים ואז כשהיו בני 6 ו 7 אומצו ע"י אריה ואוולין גולדן.

אריה ואוולין שהיו עולים מרומניה חשוכי ילדים עשו מאמץ עילאי לספק לילדים משפחה ובתוך כך שיקרו להם על אימם הביולוגית. הסוד הידוע לכולם מהווה נדבך בעיצוב יחסיהם של שי ורן בינם ובין עצמם, ובינהם ובין הוריהם ובינהם ובין הסביבה.

הספר מלא כעסים וזעם בלתי נשלט קודם של האח הבכור רן, שפשוטו כמשמעו שתה להוריו את הדם עם קשית, הוציא מהם כספים ומירר את חייהם עד שהכריז כי הם לא הוריו ועזב את הבית. אריה ואוולין שבאמת ובתמים אהבו אותו, ביחוד אוולין, גילו כלפיו דאגה אינסופית וגם כשמעל באמונם דאגו להשיבו לבית.

שי, הבן הטוב, דאג לשמור את החזות השבירה של משחק השקרים שההורים שיחקו וסירב להכיר באימו הביולוגית. הוא מכנה אותה לאורך כל הספר כ "אמא של רן" מסרב לענות לה לטלפון או לשמוע עליה וכל זה במחירים נפשיים ואישיים קשים.

לאורך כל הספר חוזרת המנטרה, גם של ההורים וגם של שי, מה לא עשיתי עבורם והם פשעו בי. מה עוד יכלתי לעשות ולא עשיתי. ללמד את הקורא כי שני הצדדים יצאו וחצי תאוותם בידם והם מאוכזבים.

אני לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל בעיניי במערכת יחסים של הורים וילדים העשייה היא ללא צפייה לגמול. כל צפייה לגמול סופה שתתאכזב.

הספר מחולק לפרקי החיים של שי גולדן וכל פרק כולל אירועים שמאפיינים את התקופה המתוארת לדוגמא תקופת הילדות ותיאורי האירועים בפנימייה, תקופת ההתבגרות וההתאהבויות של בני העשרה, תקופת הצבא, תקופת האוניברסיטה ואחר כך הנישואים והילדים.

עם התבגרותו אט אט שי פורק את עול המשמעת שכפה על עצמו בצעירותו, הופך לאדם מריר, חסר שליטה על התגובות שלו ומתקשה ביחסיו עם הסביבה. דפוס ההתנהגויות האלימות, הקללות, חוסר הסבלנות והסובלנות לא נשבר גם לאחר מות אוולין.

אני מודעת לכך שהוא מתאר אספקטים ביוגרפים אבל זה ממש העיק עלי שאדם בגיל 35 בעת כתיבת הספר מתנהל כמו עבריין צעיר ולא מסיק את המסקנות לגבי הטיפול הפסיכולוגי שהוא נמצא בו, קרי שהוא לא יעיל ואולי צריך לשקול להחליף מטפל.

את מלוא הכעס והמרירות סופגים בני משפחתו הקרובים : אישתו שבשלב מסויים מצהירה כי היא מסוגלת להסתדר גם בלעדיו, משתדלת לאזן אותו ואת הכעסים שלו ולהראות לו צדדים חיוביים או דרכי התנהגות שונים. אימו אוולין שאותה הוא מכנה לעיתים פסיכית, על לא עוול בכפה בשל התנהגויות שנראו לי נורמטיביות מבחינת האם (נראה כאילו את כל חוויות גיל ההתבגרות הוא עובר באמצע גיל ה 20). לפעמים לא הצלחתי להבין מהסיפור מה הטריף אותו כל כך בהתנהגות של אוולין ובדאגתה החמה והכנה. ולבסוף, אחיו רן שזוכה לקיטונות של איך אתה מצליח לחיות איתם (רן מצליח לעבד את הכעסים שלו ולהשלים עם הוריו המאמצים ולחיות איתם בשלום. הוא גם מטפל במסירות אין קץ באימו טרם פטירתה ובאביו.)

ניכר כי הוא רוחש להוריו המאמצים אהבה אין קץ אך יחד עם זאת מתקשה, גם בגיל 35 , לסלוח ולשחרר את העבר ולהשלים איתו. במובן זה היה קשה לי מאוד עם הספר גם מבחינת האלימות שאצורה בו וגם כי אני חושבת שזה לא דרך חיים להתחשבן עד שמתים עם המשפחה והקרובים לנו על אירועים שקרו בעבר הרחוק.

יחד עם זאת זה ספר חושפני שההתערטלות בו היא על גבול המביך וחלק מהזמן לא הבנתי את הצורך העמוק שלו לכתוב את הדברים. אני מקווה שהפירסום הביא להזדככות והשלמה שלו עם עברו.

סיפור חיים מרתק של הסופר שי גולדן על האימוץ שלו ושל אחיו בידי זוג חשוך ילדים מבית יתומים. הסיפור מסופר מנקודת מבט של מבוגר, אך מדגיש את התחושות של הילד, אשר מצפה ומחכה תוך כדי עצב עמוק ורגשי אשם לאמו שתחזור לאסוף אותו אל חיקה לאורך כל נקודות הזמו של ילדותו.

סיפור חיים סבוך. מעורר אמפטיה אבל כואב מאוד. וכמו שקראתי בביקורתו של מישהו, איפשר לי לברך שסיפור חיי לא היה דומה. עורר בי מחשבות על השלכות של אימוץ ילדים. לי לא היה קל לעכל את העלילה ואת הפרטים.
קריא למדי אבל לא אחיד באיכות הכתיבה.