האופי המנטאלי של היוצרים בני הקבוצות הגיאו-תרבותיות השונות משתקף במאפיינים סגנוניים של הקורפוסים הספרותיים המייצגים כל קבוצה וקבוצה. בין שתי קבוצות היוצרים הללו, ששוורץ מכנה אותן "הספרות העברית המזרח-אירופית" ו"הספרות העברית המרכז-אירופית", התנהלה בעבר הלא רחוק מלחמת תרבות של ממש, שהדיה נשמעו היטב בספרות היפה, בביקורת ובמסות הגותיות. המלחמה הזאת הסתיימה, לפחות זמנית, בניצחון גדול של הקבוצה "המזרח-אירופית".
שוורץ חושף את שורשי התופעה הזאת, את גילוייה המובהקים, ועומד על ההשתמעויות המרכזיות הנגזרות ממנה. גם בפרקים האחרים בספר פותח המחבר צוהר להתבוננות מחודשת במקטעים חשובים ומרתקים בהיסטוריה של התרבות העברית החדשה. בפרק השני הוא עוקב אחר מה שהוא מגדיר כמנגנון העיקרי שבאמצעותו יצרו הסופרים העבריים את האדם הלאומי החדש. בפרק השלישי הוא עומד על המאפיינים הייחודיים של הספרות העברית-ישראלית בקרב ספרויות המתיישבים המודרניות. ובפרק הרביעי הוא מציע דיון חדשני שעניינו "מפת הדמיון של התרבות הישראלית", ובוחר, כמקרה מבחן בדרום-אמריקה כ"מקום של משמעות" בהיסטוריה הציונית ובספרות העברית החדשה.
כל הפרקים עומדים ב"סטטוס" דיאלוגי מובהק. הם "מדברים" עם טקסטים ועמיתים אמיתיים ומדומיינים, מקשיבים ומתווכחים בעוצמה ובלהט, יוצרים קריאה מעורבת, מרתקת ומשמעותית.