דל שפתיך

חדש לעולם הזה, אבל סיפורים כאלה וסופרות מהטיפוס של רותתם ברוכין וקרן לנדסמן, שתומר שרון בהחלט צדק שאי אפשר לבחור ביניהן, מראים לי כל מילה מחדש את היופי והחן הכמעט אלוהיים של הספרות הספוקלטיבית.

אנחנו גדלים כל חיינו עם המחשבה שהרגשות ה"שליליים" הם שורש כל רע ושהם מה שממררר את חיינו. אתם יכולים לסמוך על הספרות הספוקלוטבית, והנשים המדהימת שמובילות אותה, שתבוא לפנים שלך ותתן לך סטירה בפרצוף. הסיפור הזה, שלא האמנתי שהוא בסך הכל 10 עמודים, מספיק לצייר עולם ספק הזוי ספק לא שבו בני האדם לא יכולים להביע רגשות של כעס ואלימות, ולחקור בעין מאוד ביקורתית, בלי שהסופרת תגיד ולו מילה אחת של דעתה, את טבע האדם ואת הדברים שעוברים על בני אדם בחברות שונות בהיעדר היכולת לשחרר קיטור בצורה מבוקרת.

הייתם מצפים שבעולם בו אין אפשרות לחוש כעס הכל יהיה נפלא, לא? נראה שלא. כשאין איך להוציא תסכולים, הם מצטברים. הגיבורים פה הם זוג שחוסר היכול הזה לפרוק מתחים גורם לבעיות בזוגיות שלהם.
סיפור קצר ומוצלח.