דברי מתיקה

כשסופר מחליט לכתוב בגוף ראשון דמות שאינה ממינו - סופר על אשה, סופרת על גבר - רצוי שתהיה לו סיבה טובה לעשות זאת, פרט לגימיק, כי הרבה פעמים כשקוראים ספר כזה מרגישים צרימה (אני הרגשתי צרימה כזאת ב"מאדם בובארי" שלא נכתב בגוף ראשון, אבל דמות האשה שם היתה צורמת לטעמי). הספר הזה כתוב בגוף ראשון של אשה, ולא רק שלסופר היתה סיבה טובה מאד לעשות זאת - סיבה שמתבררת רק בסוף - הוא גם הצליח, לטעמי, להיכנס מתחת לעורה ולהיות אשה.

הספר כתוב טוב כמו שמקיואן יודע: הסיפור מתקדם היטב, עיצוב הדמויות העיקריות טוב וכן גם עיצוב התקופה באנגליה של שנות השבעים המשמימות. מקיואן, כדרכו, עושה שימוש מושכל בהחלט בסיפורים צדדיים לכאורה, שמתבררים בסוף כ"תשתית ראייתית" ממדרגה ראשונה. בנוסף אהבתי מאד את ההומור ואת התיחכום. בחלק מהספרים של מקיואן שקראתי היתה נטייה לעומס (במיוחד בתאורים שמנסים להחיות תקופה) בספר הזה העומס היה מינורי, בהחלט נסבל.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=74552

ספר ארכני ומשמים. מלא פרטים שאינם מוסיפים שום דבר לעלילה. הדמויות פלקטיות ולא אמינות. ואפילו הטוויסט בסוף הספר לא מציל אותו מבינוניות. יש למקיואן ללא ספק ספרים יותר טובים.

אחד הספרים שיותר אהבתי בשנה האחרונה, ספר מתח מסוגנן מאד, מושקע, בעל דמויות מורכבות ותלת מימדיות ועלילה סבוכה ומרתקת. אחד הטובים.

ספר מתח מיוחד מאד, עם אווירה ממכרת, ענייני ריגול מזמן המלחמה הקרה, הדמויות חכמות ועמוקות וקשה לעצור עד הסוף

ספר מרתק. הדמויות קצת חיוורות, אטומות ויש משהו מנוכר בתיאורים אבל בסך הכל הקריאה מהנה מאד והספר מומלץ