דניקה

אפילו אהבה לא יכלה לרכך נפילה כזאת. אהבתי לטריסטן הייתה כה גדולה עד שהרגשתי שהיא מכלה אותי, אבל היא עדיין לא הייתה חזקה דיה להכריע את השדים של שנינו.

נאבקתי. צעקתי וצרחתי. שרטתי ובעטתי.

נלחמתי בכל כוחותיי, אבל אפילו הלוחמים הנחושים ביותר חייבים לעצור לפני שהם נשברים.

אי אפשר להגיד שלא נלחמתי עליו.

"אני אוהבת אותך", לחשתי באוזנו.

הוא הידק סביבי את חיבוקו. "אני לא יכול לאבד אותך, דניקה. אני לא יודע אם אני אשרוד את זה".

"אני שלך, ואני לא הולכת לשום מקום. אף פעם".

התכוונתי לכל מילה כשאמרתי את זה, אבל לחיים היו תוכניות אחרות בשבילנו.

הייתי מקריבה את חיי במאבק הזה.

בעצם, כמעט עשיתי את זה.

טריסטן

היא הייתה האחת והיחידה. אם קודם עוד היה לי ספק, כבר לא היה לי. עליה אחשוב ואליה אערוג עד לנשימה האחרונה שלי. אם אאבד אותה מחר, אמשיך להשתוקק אליה כל חיי כמו אידיוט מוכה אהבה.

זו הייתה אהבה מהסוג שנופל עליך רק פעם בחיים.