בניניה מקאוולי היא ילדה-נערה-אשה צעירה שחיה בקונטיקט בתחילת המאה ה-20 (הרומן פורסם ב-1914). בניניה היא ילדה חכמה (יותר מדי חכמה עבור גילה ומינה, כמו שאומר אביה) שהמוסכמות המאלצות אותה להיות טובה וטפשה מאוסות עליה. היא חיה במשפחה בה האב הוא שתיין ורודן – משתמש בכוחו העודף להשליט את מה שהוא ואלוהים קבעו כאמת מוצקה – שהחלטות של גברים נכונות תמיד, ואין לערער עליהן אפילו אם תוצאותיהם גרועות. נשים הן תמיד טפשות וקלות-דעת, וילדים אפשר לראות אך לא צריך לשמוע. הוא מתעלל במשפחתו על ידי התשה – הוא פשוט נודניק ברמות-על. בניניה מחליטה להשתמש בשכלה כדי לשפר את מצבה (ואת מצב אמה ואחותה שהן טובות וטפשות, כראוי...) וכאן מלהטטת גילמן עם המוניטין של מקיאוולי (ושמה הדומה של הגיבורה) והופכת את בניניה לזוממת מזימות במסתרים (רק לטובה, כמובן), מתקנת-עולם בפוטנציה המשתמשת בחוכמה ובעבודה קשה כדי לשפר את המצב. בניניה לומדת הרבה נושאים - משיפור תנובתן של התרנגולות, שתילת פרחים, עישוב, תפירת בגדים, חיסכון והשקעה. ואם זה נראה למישהו דומה לספרים-מתוקים-עם-סוף-טוב הוא לא טועה.

גילמן מנסה, נראה לי, להנדס את המציאות שתתאים לדעותיה. לטענתה אפשר לעשות הכל, אפשר ללמוד כל דבר, אפשר למצוא פיתרון לכל צרה. למרבה הצער תיסכול אינו בהכרח מה שיוביל לפיתרון. אדם אינו יכול לראות מציאות אחרת מהמציאות בה חונך ויתקשה לראות את העולם ללא המשקפיים אליהם הורגל. כל כמה שגילמן מנסה להרוס את העולם ועל חורבותיו לבנות חדש, משופר, הוגן ויעיל, היא חוזרת אל השקפת העולם הישנה ומייפה אותה במקצת.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=112836