בלי שם אמצעי

תריסר הסיפורים שבאסופה שופכים אור חדש על עברו של ריצ'ר, על ילדותו ומשפחתו. כך למשל אנו פוגשים לראשונה באביו של ריצ'ר, "קפטן סטן ריצ'ר מחיל הנחתים האמריקני" (עמוד 57). טיפוס קשוח ו"גבר שקט מטבעו" (עמוד 65), שניכר שהוריש את הקשיחות הסטואית שבו לבנו. בין היתר אנחנו פוגשים בריצ'ר הילד באויקנאווה ב-1974 ובריצ'רהנער ברחובות ניו-יורק של 1977, שם הוא מזהה אל נכון רמז שיוביל בהמשך ללכידתו של הרוצח הסדרתי "בנו שלסאם". הסיפור המוצלח והמרתק מכולם בעיני הוא "עמוק מבפנים", שמתרחש בשנת 1986, במהלכו נדרש ריצ'ר לאתר בוגד העובד בשירות הסובייטים.



לא תמיד הרעיון הזה של להעביר בלש מספר מתח באורך מלא לסיפורים קצרים עובד. אצל הרקול פוארו של כריסטי, למשל, זה לא עבד. לפיליפ מארלו של צ'אנדלר, דווקא כן. לריצ'ר זה עבד ובגדול.

בעיני, זה ספר שפונה בעיקר לקהל השבוי שכבר מכיר ואוהב את ריצ'ר. זה שסקרן לדעת עליו עוד קצת, זה שמבין את הדמות ויודע לחבר בין הידע שכבר יש לו עליה לסיפור הקצר, השלדי לפעמים.

יש בספר גם הצצה ל"מפעל", לפס הייצור של הספרים של ריצ'ר. וגם זה מעניין בעיקר את מי שכבר מכיר ואוהב. חלק מהסיפורים נראים כמו בסיס לסיפור ארוך שצ'יילד החליט להשאיר כמו שהוא, כבסיס. אפשר לדמיין אותו לוקח את השלד הזה, מעבה אותו, טווה מעליו רשת של קורים, תיאורים, הרחבות. חלק מהסיפורים נראים כמו משהו שהיה יכול להוות פתיחה לספר שלם.

לי צ'יילד כמו לי צ'יילד, ספר זורם לנמלי תעופה. לא הספר הכי מותח והכי מעניין שלו, אבל עושה את העבודה.

לי צ'יילד כמו לי צ'יילד, ספר זורם לנמלי תעופה. לא הספר הכי מותח והכי מעניין שלו, אבל עושה את העבודה.

לא

למי שקרא כמה סיפורים על ג'ק ריצר, אהב את הדמות ורוצה להכיר אותה יותר, הספר בלי שם אמצעי הוא קריאה מעניינת. הדמות מוצגת יותר לעומק, עם צדדים שונים ומפתיעים ובכלל זו גישה חיובית לתת לנו הצצה נוספת לחייה

קובץ ספורים קצרים מתקופות שונות בחייו של הגיבור האולטימטיבי - ג'ק ריצ'ר. הסיפורים הראשונים מרתקים ומעניינים מאוד. האחרונים - קצת פחות...אבל בזכות כשרונו העצום של לי צ'ילד, הספר כולו נקרא בנשימה עצורה.. בסגנון כתיבתו הייחודי, גורם הסופר לקורא לחכות כל הזמן לשיא המתח, לראות מה יקרה בעמוד הבא. מומלץ.

ללי צ'יילד יש רק דמות אחת, ג'ק ריצ'ר, שמככבת בכל 24 הספרים שכתב. יש עוד סופרים שמשתמשים בדמות קבועה בסידרת ספרים שכתבו, וזכור במיוחד סר קונן דויל עם שרלוק הולמס הנצחי, המסרב למות כבר מעל 100 שנה.
אני מניחה שצ'יילד טרם סיים לעצב את דמותו של ריצ'ר. לפי הספר הזה הוא ממשיך לתהות על קנקנו, בוחן את גבולותיו ואת מקורותיו. מה שבולט פה הוא שהוא ממשיך להפוך את ריצ'ר לבשר ודם כדי שיוכל להמשיך ולכתוב עליו, כי נראה לי שאם הסופר מתייחס לגיבורו באמון הוא מצליח לשכנע את הקוראים שהדמות שברא היא אמינה. ובמובן הזה יש דמיון בין לי צ'יילד לסר קונן דויל: שניהם כותבים על הדמות שבראו כאילו היתה יכולה להתקיים והקוראים של שניהם מאמינים להם.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=105670