לכליל מילר יש מספיק דאגות בחיים: היא בשבוע השלושים ושניים להריונה, המאמר שהיא כותבת לכתב עת יוקרתי רחוק מלהיות מוכן, חנות הספרים שהיא מנהלת כמעט קורסת, היא ובעלה רחוקים מאי פעם ורומן במקום העבודה לא מתגלה כרעיון הכי מוצלח שאי פעם היה לה. לא פלא שהיא מוצאת את עצמה עם לחץ דם שנוסק לשחקים ומאושפזת במחלקת אם ועובר, לפחות עד להודעה חדשה. שם, על מיטת בית החולים, כליל נתקלת במודעה שמבשרת שאביה הנעדר, ארכיאולוג בעל התמחות ייחודית שאיתו לא דיברה שנים ארוכות, מגיע להרצות בארץ. תאריך ההרצאה הוא גם תאריך הלידה המיועד.

בין בדיקות וחרדות לגורל התינוק שבדרך, ארוחות תפלות, שיחות עם אימהות בהווה ובעתיד, ביקורים של בעלה ובתה הקטנה וכמה בדיחות שחורות, מתעמתת כליל עם שלל הבחירות שבחרה בחייה וגם עם כאלה שבחרו בה.

אביגיל קנטורוביץ׳ לא מאמינה בפרות קדושות. בכתיבה שנונה, חשופה מאין כמוה, מצחיקה אבל גם נוגעת ללב, היא כותבת על הורים, ילדים ומשפחות לא מתפקדות, על רומנים אסורים ומותרים, על זיכרון השואה ועל זיכרון בכלל. ארץ, עיר, ילדה חוזר ובודק באומץ וברגישות את האפשרות לזכות באהבה אצל מי שלא נאהב מראשיתו.