הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
3
2
ארוחה בחורף

במקום 35 

22.8 

ארוחה בחורף


דרג ספר זה מתוך 5
4 דירוגים
4.5
ממוצע
1
0
2
0
3
1
4
0
5
3
2

במקום 35 

22.8 

במקום 35 

22.8 

גודל (עמ'): 127
מו"ל: עם עובד
  • ISBN: 978-965-13-2643-1
  • גודל (עמ'): 127
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 25/06/2017
  • שם המחבר: הובר מנגרלי
  • תורגם ע"י: עמנואל פינטו
  • זמין להשאלה: כן

תקציר

מלחמת העולם השנייה, חיילי מילואים גרמנים ביחידה מבודדת בפולין. ימיהם חולפים בין הוצאה להורג של משלוחי יהודים המגיעים למחנה ובין חיפוש יהודים נמלטים בסביבתם.

בבוקר חורפי קר אחד בורחים שלושה מהם מן המחנה כדי לחפש יהודים - מפלטם היחיד ממלאכת ההריגה. אם ימצאו יהודים במרחבי השלג הקפואים שסביבם, ייאלצו להביאם למחנה, ושם יוצאו להורג; אם יחזרו בידיים ריקות, יהיה עליהם לשוב ולהשתתף בכיתת היורים. במשך יום בחייהם של החיילים הקוראים מתוודעים לעולמם הפנימי, לחייהם שלא במלחמה, לחברות האינטימית הכפויה ביניהם, לכמיהתם לבית, לשיבה לחיי השגרה ולמחוזות האנושיות.


ספרו של הובר מנגָרֵלי כתוב כספר מתח שסופו ידוע מראש. בלשון נקייה ונטולת מליצות הוא מתאר את החורבן האטי שהמלחמה ממיטה גם על ממלאי הפקודות בעל כורחם - את הבחירה בגסות ובאטימות חושים כדי לא לכרוע תחת נטל המצפון, את רגעי החמלה ושותפות הגורל בלב המאפליה. זהו ספרו הראשון היוצא לאור בתרגום לעברית.

המשך קריאה
  • ISBN: 978-965-13-2643-1
  • גודל (עמ'): 127
  • מו"ל: עם עובד
  • יצא לאור ב-: 25/06/2017
  • שם המחבר: הובר מנגרלי
  • תורגם ע"י: עמנואל פינטו
  • זמין להשאלה: כן

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות הגולשים

  • איריס
    איריס
    שלושה חיילים גרמנים במחנה נידח בפולין. מלחמת העולם השניה. מכאן שברור לנו לקורא/ת שגיבורי הספר, כל כמה שלא יישמעו אנושיים, נמצאים בצד ה-לא נכון; בצד של "הרעים".

    אבל גם שם היו אנשים. בני אדם. שהיו לא רק חיילים אלא גם בנים ואבות, שפעם היתה להם עבודה, או לימודים, ועכשיו, במלחמה, הם חיילים. אולי הם לא בחרו במלחמה הזאת, אולי הם לא בחרו בשלטון הזה, אבל הם מצייתים לפקודות, לשלטון. בלי באמת להרהר אחרי אותן פקודות והוראות.

    והקורא/ת כבר יודע/ת, בדיעבד, את תוצאות אותה מלחמה, ואת מחירה.

    ואנחנו כאן נושאים את מורשתה כמעט ב-ד.נ.א. שלנו.

    ובכן – שלושה חיילים, גרמנים, כבר לא צעירים לגמרי, לא בני 18 נלהבים אלי קרב, אלא מילואימניקים, שיש להם חיים מלאים שם בבית. ותיאוריהם, דרך זרם התודעה של המספר, הופכים אותם מ"סתם" חיילים גרמניים לבני אדם.

    יום אחד בחייהם, יום אחד ממנו יכול/ה הקורא/ת להסיק ולהבין משהו מחייהם האזרחיים, מדאגותיהם, ומטיב שירותם הצבאי.

    פולין. מחנה נידח. כנראה מחנה ריכוז מסוג מסוים, שבו רוצחים ביריה, מדי יום, יהודים המגיעים אליו, מגורשים מכל מיני מקומות.

    הם לא אוהבים את המשימה הזו, לירות ביהודים. (למען האמת, נתקלתי כבר בתיאור של חיילים נאצים שסבלו מטראומות עקב היותם שותפים לרצח יהודים, בספר "נוטות החסד" של ג'ונתן ליטל מספר המספר על טראומות שכאלה, שחייבו מציאת ממלאי מקום לגרמנים "עדיני הנפש".)

    במקום להיות בחוליות הירי, הם מעדיפים להיות בחוליית הציד, זו הבולשת אחר עקבותיהם של אותם יהודים שברחו איכשהו, והם מתחבאים במקומות שונים:

    "… אנחנו מעדיפים להיות בחוליית ציד מאשר בכיתת ירי, שאנחנו לא אוהבים את כיתת הירי, שהיא מדכאת אותנו, ושבלילה אנחנו חולמים עליה. בבוקר נעשה לנו רע ברגע שאנחנו נזכרים בה, ושבסוף לא נוכל לסבול אותה בכלל, ואז, בהתחשב בכל זה, נהיה חולים אחת ולתמיד וכבר לא תהיה בנו שום תועלת." (עמ' 9)

    כן, כל העניין הזה של יהודים, והאפשרות שגם הם בני אדם, כאלה שיש בהם סממנים של בני אנוש, ולא סתם המון מטושטש ומעורפל, העניין הזה יכול מאד להטריד. נאמר, איזו רקמה על איזה בגד, כזו שנעשתה ביד אוהבת של אם או אשה או אחות, רקמה כזו על בגד מעידה כי הלובש אותו, את הבגד, יש לו אם או אשה או אחות, וזה עניין מטריד ביותר, אפילו מכאיב לעתים.

    "… מכאיב לי עד היום הזה, (זה) היה לראות דברים כאלה על הבגדים של יהודים שעמדנו להרוג: רקמה, כפתורים צבעוניים או סרט בשער. כל אותן מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב. אחר כך הייתי שוכח אותן, אבל באותו רגע הן קרעו לי את הלב וסבלתי בשביל האימהות שיום אחד ירגישו את הכאב הזה בעצמן. אחר כך, בגלל הסבל שנגרם לי בגללן, שנאתי גם אותן. ובעצם שנאתי אותן לא פחות ממה שסבלתי בשבילן." (עמ' 76)

    וביום הזה, האחד, המסופר בספר הזה, על ידי אחד החיילים הנאצים, שבקשו לצאת לחוליית ציד, ויצאו מוקדם בבוקר חורפי קר ומושלג, עוד לפני שנפתח המטבח, עוד לפני שעלתה החמה, שגם כשתעלה יהיה אורה מרוחק וקר, מאחורי עננים אפורים. והקור צובט והם מחפשים בשבילים סלולים ופחות סלולים, משום שסביבם שלג רב נערם, והם שוקעים בו, והולכים, וקר, וקר יותר, ורק שלא תנשב הרוח.

    וכל הפסקה לסיגריה מחייבת הסרת כפפה אחת, עניין ההופך את הקור למכאיב אף יותר. והרעב מתחיל להציק, והם נעים בין התמקדות בחיפוש אחר יהודים שאולי מתחבאים באזור, ובין החלומות בהקיץ על הארוחה שאולי יצליחו להכין לעצמם, אם יימצא איפה, כי גם הבתים סביב נטושים ברובם, ובכל אופן אין בהם סימני חיים נראים לעין, ואם יימצאו להם החומרים הדרושים, או שישובו לבסיסם רעבים, ואולי אף בידיים ריקות, אם לא יצליחו למצוא אף נמלט.

    וסביב אלה נע הספר הזה, הרעב והחיפוש, והיחסים שביניהם.



    ספר קצר, נובלה, ועמוק וקשה. ומומלץ בהחלט.
  • yaelhar
    yaelhar
    הספר כתוב פשוט נפלא. אין בו מילה מיותרת, אף לא מילה חסרה. הוא מספר סיפור קטן בתוך תופת, והסיפור הזה כל כך אמין ואנושי, כל כך ממחיש את הזוועה בלי לתאר תאורי זוועה, ממש מלאכת מחשבת של כתיבה המעבירה את הקורא להשתתפות באירועים, מבפנים..
    אני שייכת לאלה הסבורים שרק אנושיות יכולה לנצח את חוסר האנושיות. רק רגישות לסבלו של כל אדם יכולה להפוך את המגמה, לצמצם איכשהו את ממדי הסבל האנושי שהפך מפלצתי בזכות אותו חוסר התייחסות לסבלו של האחר. אני יודעת שניכוס של סבל לאומי – ועימו התייחסות לסובלים לפי לאומיותם - הפך לנורמה שאוי לסוטים ממנה.
    אני עדיין מקווה שפעם... אולי... יתממש "לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה." חסרת תבונה מדינית? מתעלמת מהמציאות שמחייבת לשנוא עד שילשים וריבעים? לא מבינה השלכות? - זו אני.