אל מול הטענות לאמת של הממשות, לאמת של הטבע האנושי בכללו, מציבים לא פעם אמני המילים את האמת של הביטוי העצמי, של המקרה הפרטי בחד־פעמיותו, בגחמנות שלו, בהתעקשותו לצאת מן הכלל, בבחינת משל על טבעו הבסיסי של האדם. כאשר הפילוסופיה או התיאוריה מוכיחות באותות ובמופתים, לשיטתן, שהעצמי הוא בדות, רעיונות חברתיים שהושתלו באמצעים של חינוך, תפקידים שחולקו מטעם המוסדות, קריאות שהופנו אל האדם והוא שעה להן, אומרים המשוררים: כתיבת ספרות היא המהלך המורכב, הנועז והממשי ביותר של כינון הריבונות של הפרט, כנגד האַין, כנגד התוהו, כנגד החמס וחוסר התוחלת באשר הם, והיא תמיד נעשית ביחס לאחר, אל מול אחר, מתוך מחויבות לאחר. השאלה לעולם אינה אם מאמציה של התודעה הכותבת נוחלים הצלחה או נכשלים, גם לא מידת התרמית העצמית המעורבת בהם. התנגדות וחריגה מזומנות לנו תמיד, הן מוכרות לנו באופן בלתי אמצעי. וכך אני טוען: בשיאו מוכשר מעשה הכתיבה לתפוס, לגבש ולייצג צורות של התנגדות לכל אופן משטור של אידיאולוגיה או תיאוריה, ברגעיו הטהורים הוא נכון למסור את חוויית החריגה מהם.

מתוך המסה "לאן, בעצם, כדאי לחזור"