הז'אנרים
כל הז'אנרים

דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
1
אמי והמוזיקה

אמי והמוזיקה


דרג ספר זה מתוך 5
2 דירוגים
2 ממוצע
1
1
2
0
3
1
4
0
5
0
1
15 
15 
סדרה:‎ מארז petite - 9
מו"ל: תשע נשמות

תקציר

בעוצמה פואטית ובכישרון נדיר לסיפור אינטימי, מרינה צבטייבה אינה כותבת אלא מציירת את ילדותה במטמון הספרותי שלפניכם, הקרוי "אמי והמוזיקה".


הפסנתר, הצלילים, הבית והזיכרונות השזורים אלה באלה הם הצירים שסביבם נבנית דמותה של האם, ושל החיים לצדה.


ביצירה המושלמת הזאת מתעדת הסופרת את למידת הנגינה בפסנתר. היא רומזת לנו שלימוד הנגינה דומה ללימוד לחיות, ולגדול להיכשל ולהמשיך הלאה. ואם החיים הם מעין מוזיקה, הפרוזה של צבטייבה היא שירה טהורה.


אבל "אמי והמוזיקה" אינה רק רשימה על ילדות, אף שהיא דנה בה. היא אינה מסה על מוזיקה אף שהמוזיקה נוכחת בכל שורה ושורה. זהו ספר על אהבה, אהבה כנה, כואבת, מאושרת, מבורכת, בין בת לאמה. ספר בעל כוח פנימי, עתיר אהבה לחיים.

המשוררת הרוסית מרינה צבטייבה נולדה במוסקבה ב-1892 להורים שעסקו במוזיקה ובאמנות. בגיל שמונה-עשרה פרסמה את קובץ השירים הראשון שלה, "אלבום ערב". ב-1912 נישאה לסרגיי אפרון ונולדו להם שתי בנות ובן. אפרון הצטרף במלחמת האזרחים לכוחות הלבנים, וצבטייבה הופרדה ממנו. בתקופת הרעב במוסקבה נאלצה צבטייבה להעביר את בנותיה לבית יתומים ממלכתי, ובתה הצעירה מתה שם מרעב. ב-1925, לאחר תקופת נידודים, התיישבה צבטייבה בפריס. למרות הגלות והעוני צליחה לכתוב שירה. בשנת 1939 התאחדה המשפחה וחזרה לברית-המועצות, אך אפרון הוצא להורג ובתה הבכורה נשלחה למחנה עבודה. עם פלישת הצבא הגרמני לברית-המועצות, פונתה צבטייבה לעיירה נידחת וחיתה שם בבדידות עד שתלתה את עצמה באוגוסט 1941. צבטייבה כתבה שירה, מחזות ויצירות בפרוזה, והיא אחת הנציגות החשובות של השירה הרוסית במאה העשרים.

המשך קריאה
  • ISBN: 1298-2009
  • מו"ל: תשע נשמות
  • יצא לאור ב-: 12/03/2018
  • שם המחבר: מרינה צבטייבה
  • תורגם ע"י: דינה מרקון
  • זמין להשאלה: כן

סקירות הגולשים

הוספת ביקורת

רק משתמשים רשומים מורשים להוסיף ביקורות. אנא התחברו או הירשמו

סקירות הגולשים

  • siv30
    siv30
    "אמי והמוזיקה" הוא תיאור מרוכז וחודר של מערכת היחסים בין המשוררת צבטייבה ואימה.
    יחד עם זאת, לאורך הספרון הדק הזה צבטייבה מצליחה להתבדר מה שמבחינתי פגם בדירוג שנתתי לספר.
    על לידת הבת מעיבה אכזבתה של האם מלידת בת ולא בן:

    כשבִּמקום הבן המיוחל, המיועד, שכמעט צוּוה לה, ושמו אלכסנדר, נולדתי בסך הכול אני, כבשה אמי אנחה של אהבה עצמית פגועה ואמרה: "לפחות תהיה מוזיקאית."

    מוטיב האכזבה חוזר לאורך הספר בצורות שונות :

    השמיעה שלי שימחה את אמי והיא שיבחה אותי בלי משים, ומיד אחר כך, אחרי כל "כל הכבוד!" שנפלט מפיה, הוסיפה בקרירות: "אבל לך אין קשר לזה. השמיעה היא מאלוהים." כך זה נשאר אצלי לתמיד, לי — אין קשר לזה, השמיעה היא — מאלוהים. זה שמר עלי הן מפני הערכה עצמית מופרזת והן מפני הטלת ספק בעצמי, וגם מפני כל אהבה עצמית באמנות — אם השמיעה היא מאלוהים.

    והוא מעצב את גורלה:

    אחרי אֵם כזאת לא נותר לי אלא דבר אחד: להיעשות משורר. כדי לפדות עצמי מהמתת שלה — לי, שהיתה עלולה לחנוק אותי או לגרום לי לעבור על כל חוקי אנוש.

    יחד עם הכתיבה היפה, קיימים קטעים שלמים בספר שבהם חשתי שהיא מתפזרת ובכך מחלישה את הפרוזה המשובחת שלה.