אם אשכחך‏

לא הייתי מזכירה את הספר הזה לולאי קיבלתי אותו לסקירה. בעניי העלילה לא אמינה, נוטה לרומנטיות יתר על חשבון הפרטים ההיסטוריים והוא פשוט רע לתפארת במיוחד בהשוואה ל"שירה" מאת עגנון, שנקרא במקביל. לא הצלחתי לסיים אותו והוא מתהדר בתואר נדיר במחוזותינו האובססיביים על סיום ספרים - "ננטש". העלילה בקצרה, לילה (קוראים את השם כמו שקוראים לילך) היהודיה פוגשת את אליאס סוחר התה הערבי במסיבה על מרפסת ארמון הנציב בתקופת טרום המדינה. אוטוטו המנדט הבריטי מסתיים ומדינת ישראל תוקם והשניים מתאהבים ונאלצים להיפרד על רקע תוכנית החלוקה. קצרה היריעה לתאר מדוע הספר עורר בי שאט נפש ואנטגוניזם קשה כבר מתחילת הקריאה בו. רק השם שנבחר לגיבור עורר בי סימרורים של עצבים, שם שנבחר בתקופה שבה לילה יכל להיות כל דבר רק לא שם של יהודיה בחברה הגלותית והציונית הפוסט שואתית והפרה ישראלית. אומנם הגיבורה ממוצא תורכי, אבל הבחירה הזו כל כך לא אוטנטית בעניי שהיא הערימה בפני קשיים כבר מתחילת הקריאה. שלא לדבר על סיפור האהבה ההיסטרי שנותן תחושה צמיגה ודביקה והרקע הטרום מדינתי שעומעם לטובת המטרה, העימותים בין ערבים ויהודים בכל הארץ ובפרט באזור ירושלים, שנזנח לאנחות לטובת אפשרות ההתאהבות הסוחפת של הגיבורים הנוסעים במכוניתו של אליאס ליפו ובירושלים. בקצרה בשביל לא להשחית מילים ואת זמנכם, מיותר אלא אם בא לכם על רומן רומנטי כזה שהפרטים בו לא לגמרי חשובים. לשם ההוגנות מצורפת סקירה יחסית אוהדת מאתר עיתון הארץ.

בין הספרים המרגשים שיש, הסופרת הצליחה להחדיר לקוראים את העבר הרחוק של ארץ ישראל ובפרט את ירושלים, כל כך נהנתי לקרוא על ההיסטוריה שלנו כישראלים על הפילוג של ירושלים וכמובן הרומן הכל כך מרגש והאסור בין לילה לאליאס. אני ממליצה בחום.