לוסיל, אימה של דלפין דה ויגאן, הייתה בצעירותה דוגמנית מצליחה: תמיד זוהרת, תמיד מאופרת - תמיד נפלאה. אבל כאשר דלפין גדלה מעט, לקתה לוסיל בדיכאון חריף, שהיה מלווה ברעיונות שווא, למשל שהיא צריכה לחלק את כל כספה או שהיא יכולה לשלוט במנגנוני המטרו בפריז. מחלתה הייתה חלק בלתי נפרד מילדותן של דלפין ואחותה מאנון כמו גם מחייהן הבוגרים. דלפין, שהפכה לסופרת מצליחה, נאבקה לאחר מותה של האם ברעיון לכתוב עליה ספר. רבים כל כך עשו זאת בעבר, והיא הייתה סבורה שהנושא חבוט וזרוע מוקשים.

רק משהבינה דלפין עד כמה הכתיבה שלה קשורה באִימה ובסיפוריה, נכנעה והתיישבה לכתוב את סיפורה; סיפורה של ילדה יפה שגדלה בקרב משפחה ססגונית שהשמחה התגלמה בה בשיא קולניותה, ושנשמעו בה גם ההד העיקש של המתים וקולה הרועם של השתיקה.