אליזבת איננה

הספר אפשר לי להסתכל על העולם מבעד לעיניים של אדם זקן בכלל ודמנטי בפרט. הקושי למקם את עצמך במרחב הזמן ובמקום, הניסיון הנואש להיאחז בבדל זיכרון לפני שיחמוק לו, הבדידות ובגידת הגוף. וכאילו כל זה לא מספיק ישנה גם ההתמודדות עם אנשים שמבטלים אותך, רואים בך עול ומדברים ״מעליך״.

ספר לא קל, אבל כתוב היטב עם שלל גיבורים מעניינים ומעוררי הזדהות, ספר שמנסה להכניס אותך לתוך עולם קשה ומבולבל, בעיות של זיקנה וחוסר ישע, לפעמים היה לי קשה להמשיך, אבל בסה"כ זה ספר חשוב וטוב

התחלתי לקרוא את הספר והפסקתי,היה לי קשה מדי,מוכר מדי, אמיתי מדי. סיפורה של מוד השתלב עם סיפורה של אימי עליה השלום והרגשות והתחושות געשו בתוכי ולא נתנו מנוח. ידעתי שאני חייבת להמשיך לקרוא וכך עשיתי.

זהו סיפורה של מוד,אישה מבוגרת הסובלת מדמנציה. את ההווה היא אינה זוכרת היטב ואולם העבר אינו מרפה ממנה.

אנגליה בזמן ואחרי המלחמה שם חיה מוד עם משפחתה. אחותה האהובה סוקי נעלמת יום אחד ולא ידוע מה עלה בגורלה. בעלה המפוקפק משהו של סוקי ,פרנק,דייר המשנה בבית הוריה של מוד ואישה אחת שכולם קוראים לה משוגעת הם חלקים מפאזל חייה של מוד. הפאזל מעולם לא הושלם משום שלא נודע דבר על גורלה של סוקי.

בהווה של מוד שזכרונה מטשטש ובוגד בה היא מחפשת אחר חברתה אליזבת אשר נעלמת מביתה יום אחד. דאגתה כנה ואמיתית והיא אינה חוסכת במאמצים לחפשה. חיפושיה אחר אליזבת חברתה מובילים אותה לחיפושים אחר אחותה.

הסביבה אכזרית אל מוד. איש אינו מאמין לה,איש לא חושב כי היא דוברת אמת. כמה עצוב שכאלה הם חייהם של אנשים מבוגרים בכלל וחולי דמנציה ואלצהיימר בפרט לא רק בספר אלא במציאות.

הספר כתוב בצורה משובחת מאין כמותה. כמו כלים שלובים משתלבים עברה וההווה של מוד אלה באלה. רגע אחד היא קשישה המחזיקה סיכת מסרק בכיסה וברגע אחר סיפור הסיכה מעברה נגלה לפנינו. רגע אחד נזכרת מוד בפודרייה ישנה ודהויה שחצייה נמצא בכיסה וברגע אחר בשילוב מופלא מחזיקה מוד בשני חלקי הפודרייה.

הספר מרתק,הקריאה קולחת. יש בו שילוב נפלא של מתח, של דמויות שונות ומגוונות שאט אט מתגלה הקשר בין דמות אחת לאחרת. עוד פיסת חיים מתגלה ועוד אחת עד הסוף המפתיע .

זהו גם ספר עצוב. הזקנה קשה היא. איבוד הזכרון הוא כמו איבוד צלם אנוש. אדם שכל חייו היה עצמאי ופעיל הופך להיות אדם תלוי באחרים. אדם שלא זוכר ולא מכיר את ילדיו,את נכדיו,אדם שרואה את הזלזול וחוסר הסבלנות של הסביבה והלב נקרע.

מי שהיה קרוב לסיטואציה שכזו בקרב קרוביו יזדהה עם הספר ולגבי כולנו בואו לא נשכח שכל אחד ואחת עלול להיות במצב כזה.

“אל תשליכני לעת זקנה,ככלות כוחי אל תעזבני…”

הספר בנוי בחלקו על תעלומה, או ליתר דיוק שתי תעלומות.
מוז, גיבורת הספר, מסתובבת עם פתקים בכיסים, פתקים שיזכירו לה כל דבר שפורח מזכרונה, וכחולת אלצהיימר הכל פורח מזכרונה. בפתק כתוב שאסור לה לאכול לחם, ובפתק אחר כתוב שאסור לצאת מהבית, היא לא תמיד זוכרת למה אז היא לא תמיד מקשיבה לפתקים שלה.
שוב ושוב חוזרת בפתקים העובדה שאליזבת, חברתה הטובה, איננה. לאן היא נעלמה? למה? והאם ההיעלמות החדשה הזו קשורה במשהו להיעלמות אחותה לפני עשורים רבים? אליזבת נחושה בדעתה להבין את התשובות ולרשום את התקדמותה ואת מה שכבר הבינה, כדי לא להתחיל שוב ושוב בנקודת האפס כמו סיזיפוס מודרני.
הספר מחבר באופן אמפטי ביותר לעולמם של הזקנים שמוצאים את עצמם לפתע חסרי ישע, נאלצים להישען על מי שעד עתה טופל על ידם, נאלצים לתהות מה קורה לעולם, ובמקרה של חולי האלצהיימר הדיסונס גדול פי כמה.
גם הסיפורים השונים והתעלומות שבספר מרתקות וגם עצם הכתיבה והנושא הייחודי, הראיה הצלולה לתוך עולמה של מוז שכבר אינה צלולה – הכל מרתק וכתוב באופן מושלם.
רוצו לקרוא אותו!

אליזבת איננה' ספר ביכורים מלא חמלה המתאר אישה בשם מוד, אלמנה אם לשניים הלן וטום. מוד בת ה-82 מאבדת את צלילותה וחייה שוקעים ודועכים אט אט לעבר ים השכחה. ספר מרגש המשרטט תמונת מצב המתרחשת אצל אדם המאבד בהדרגה את זכרונו חייו ומהותו. מחלת האלצהיימר חשוכת המרפא מכה במוד, דרכה יכול הקורא לחוש בבהירות מה מרגיש אדם שאיש אינו מאמין לו יותר והוא חי בעבר מכיוון שההווה אינו נשמר בתוכו. "חתיכות נייר מפוזרות בכל רחבי הבית, צבורות בערימות או דבוקות למשטחים שונים. שרבוטים של רשימות קניות ומתכונים, מספרי טלפון ותורים, פתקים על דברים שכבר קרו.
ספר נוקב וחד הכתוב ברגישות ובכשרון רב ומעביר מסר חשוב של חמלה וסובלנות כלפי האחר והחלש בחברה.