העולם שמעצבת דליה ביטאולין־שרמן בסיפוריה הוא עולמן של משפחות אתיופיות בשלבי הקליטה שלהן בארץ, כפי שהוא נצפה מעיניה של בת משפחה.
זו מתבוננת בעולם כמעט "מגובה הרצפה" -מתארת את הפרטים המרכיבים את העכשווי, המיידי והשגרתי, כביכול, כמעט בלי פרספקטיבה - בלי מסקנות קיומיות או הפלגות הגותיות ובלי גילויים של פתוס ואירוניה.
אופיו של המבט שדרכו נצפה העולם באיך שהעולם נהיה לבן תואם להפליא לצבע קולה של המספרת. זהו קול נשי נמוך, צרוד לפעמים, שקט, כמו אדיש, המבליט את עוצמתם המהממת של הקטעים שבהם קורסים כל הסכרים, ואל פני השטח של הסיפור פורצים שטפי מחאה והתפראויות יופי ססגוניות.
קולה של הסופרת דליה ביטאולין־שרמן הוא קול חדש בסיפורת הישראלית. קול בלוזי שקט־חרוך, המסתיר מטענים של חומר נפץ ספרותי וחברתי. לי הוא מזכיר, יותר מכול, את קולה של בילי הולידיי, זמרת הבלוז השחורה האגדתית.
- יגאל שוורץ -