אדון מוצרט מתעורר

בסיפור מוצרט מת ב 1791 ולמחרת בבוקר, מתעורר לו בוינה של 2006. רעיון ממש יפה.
מוצרט צריך לדלג על פער בן 200 שנה בין המאה ה 18 למאה ה 21. מה קורה ב 200 שנה? שינויים טכנולוגיים כמובן. יש חשמל, מים זורמים, מכוניות, טלפונים, מחשבים, נגני מוסיקה... העולם משתנה ב 200 שנה. האנושות יותר גבוהה. נראה לכם שקל להתרגל לסביבה בה כל האנשים גבוהים יותר משהורגלתם? ב 200 שנה סביר שהשפה עברה שינויים כה מפליגים, שיקשו מאד על תקשורת.

זה ספר ביכורים של ברונסקי, שלמדה תקשורת שיווקית(!) ועבדה כיועצת תקשורת ועיתונאית. אין לה, לצערי, כישרון המתקרב לכישרון הדמות עליה היא מספרת. היא חובבת שהיה לה רעיון יפה אבל הרעיון לא הצליח להבשיל. אף אחת מדמויותיה לא הצליחה לגעת בי או לעניין אותי, הסיפור בנאלי עד משעמם - הופך קצת מעניין לקראת האמצע וחוזר לשעמם קצת אחריו. ברונסקי מפזרת המון פרטי טריוויה מוסיקלית בין שורות הספר - אם צריך או לא צריך (בדרך כלל לא צריך) ופותחת כל פרק בקטע מילולי - התרגום מלטינית - של הרקוויאם של מוצארט. בדיעבד הייתי צריכה לנטוש אותו בתחילה. התעקשתי לקרוא עד הסוף מתוך ההנחה שמשהו טוב עוד יקרה מספר בעל רעיון כה מבטיח... זה לא קרה, כמו שהבנתם. אז גם אם אתם אוהבים את יצירתו של מוצארט - אולי במיוחד אם אתם אוהבים אותו - הייתי מדלגת על הספר הזה.
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=80731

הספר "אדון מוצרט מתעורר" הוא בעיני הזוי , אפילו בשביל ז'אנר הפנטזיה. מוצארט מת ומתעורר לתחייה. הפסקתי כמה פעמים וממש נאבקתי לסיים את הקריאה

כשהתחלתי לקרוא את הספר, לא אהבתי אותו, כיוון שאיני אוהבת את זאנר הפנטזיה.
אולם הספר מדגיש שני נושאים מעניינים מאוד:
ראשית, מה מוצא אדם שנפטר לפני 200 שנה בעולם שבו הטכנולוגיה, כל כך התפתחה.
ושא מעניין אחר בספר, הוא כעסו של וולפגנג על המלחין שחיבר המשך לרקוויאם שהוא לא הצליח לסיים לפני מותו.
הגיבור מנסה לכתוב סיום מקורי ואחר. כמו כן המוזה שורה עליו והוא כל הזמן, כותב יצירות חדשות המפליאות את לב אוהבי המוסיקה הטובה.